עזרת נשים

תערוכה של הצלמת רחלי כהן, אמנית דתייה אורתודוקסית, שחוקרת מבנה עזרות נשים וכיצד הם משפיעים על שיתופה או הדרתה של האישה מהתפילה המרכזית.

רחלי: "בעבודה זו ניסיתי להביא מקצת מהתחושות המציפות אותי בהגיעי לעזרת הנשים בבית- הכנסת: המבוכה, הריחוק, חוסר השייכות, פולשניות והצצה למקום שאני אמורה להרגיש חלק ממנו.

הכאב הגדול שנוצר מהפער בין הרצון להרגיש חלק מקהל המתפללים, לבין המציאות המאכזבת, הלא מזמינה.

העבודה עוסקת בשאלת הפתרונות שאנו מוצאים בחברה הדתית, עבור המקום שיוכל להכיל מחד גיסא- צניעות, ומאידך גיסא- מרחב ושייכות.

החשיבה על כך טמונה עוד בעיצוב הארכיטקטוני של בית הכנסת. האם נוכל לחשוב על עיצוב שיוכל לשמור על ערך הצניעות בהפרדה בין גברים לנשים, ועם זאת להעניק לציבור הנשים תחושת שייכות?

הצילומים נעשו באופן מסוים של תיעוד כדי להביא לצופה מקצת מהתחושות של בחורה בעזרת הנשים, כשאני פשוט מגיעה ומצלמת;

לא נוגעת בחלל, לא מעצבת אותו כרצוני.

רק חוזרת למקומות שפוגשים אותי מדי שבת, ומתעדת:

החלל הסגור, שורות של שולחנות לפניי, תקרה לבנה וכיסאות.

אלו המראות,

אלו התחושות".

רחלי: "בעבודה משתקפת עובדה כואבת, נוקבת.

העובדה כי נשים מגיעות לבית-הכנסת ולא חשות חלק מהתפילה.

לא כי אינן עולות לתורה, לא כי אינן חזניות.

בגלל העובדה הפשוטה כי אינן רואות את מה שמתרחש שם, מעבר לווילון.

העובדה הפשוטה כי אינן שומעות את מי שמתפלל שם, על הבימה.

העובדה הפשוטה כי ביום חול העזרה תהיה סגורה, ואם לא כן, היא תשמש עזרת גברים שנייה".

העובדה הפשוטה כי הן מתמלאות מבוכה כשהן רוצות לקנות עלייה לתורה.

העובדה הפשוטה שהן מרגישות שעשו עמן חסד כשדאגו להניח מספיק מחזורים ביום חג בעזרת הנשים.

העובדה הפשוטה שביום חול בסיום התפילה, מבלי להעיף חצי מבט בעזרת הנשים, מכבים את האורות ונועלים את העזרה.