בית המלאכה

המפגש היצירתי עם החומר מאפשר לילד לצאת למסע חקר, לגעת בעולמות חדשים, לבנות ולעצב יסודות פנימיים של: סדר, ארגון, קשב, משמעות, רצף, תהליכיות, שייכות וכוחות רצון.

מלאכות הכפיים מחברות וקושרות את כולנו אל חכמה רב דורית עתיקת יומין.

בו בזמן, מאפשרות לנו להיות במקום של עשייה כאן ועכשיו, מתוך הלך נפש של התמסרות ואהבה.

הסדנאות שאנו מקיימים כיום פותחו בין היתר בהשראת ניסיון חינוכי נועז מצד קבוצת הורים בשנת 1922 לממש את ערכי זרם העובדים ולקיים בית חינוך פתוח דמוקרטי המקדיש זמן ומרחב לחינוך עמלני יצרני:

"אין העבודה פוסקת בבית החינוך, מהבוקר ועד לפנות ערב... אלה במגרה ובפטיש, במאנך ובמחט, אלה באת ובמעדר, במגרפה ובמשפך. מי על יד הכיריים ומי בשטיפת כלים. הילדים שרויים כל היום באווירה של עבודה ויצירה. הם יודעים ומרגישים, כי בכל יום ויום הולך ונוצר דבר חדש בבית הזה: כלי, מכשיר, פרי, רהיט. הם יוצרים תמיד דברים שיש לחברה צורך בהם, והם יודעים כי כל דבר, היוצא מתחת ידיהם ישתמשו בו לעבודה, ללימוד, למשחק או יוגש על השולחן לסעודה. הידיעה הזאת יוצרת קשר של קיימא בין היוצר והתוצרת וכלי עבודתו, מעלה את ערכו בעיני עצמו, מעודדת אותו תמיד לפעולה ומחזקת ידיו בה (עבוד ולמד, 1932)."

גישה דומה אנו מוצאים במשנתו של הנרי דוד תורו (H. D. Thoreau) המציין:

אדם המקים לו בית דומה לציפור הבונה לה קן. אילו היו בני האדם מקימים את בתיהם במו ידיהם ומספקים מזונות לעצמם ולמשפחותיהם בהגינות ויושר למדי, מי יודע אם כשרון השירה לא היה מתפתח בכל האנושות כולה, כשם שציפורים בדרך כלל שרות כשהן שקועותבעבודתן?

ובמילותיה של טליה שניידר: "חינוך חוויתי הנוגע (ממש) בכל החושים, הוא הכלי ההופך 'למידה מנותקת' ל'חכמת חיים'. כשאנו לומדים על העולם מתוך העולם, ובייחוד כשאנחנו מכירים בטבע את המורה-הדגול-מכל-המורים, אנחנו לומדים לראות, לשמוע, לגעת, לטעום, לחוות רגש ולחוות דעה. מי ששמע ישכח, מי שראה יזכור, מי שעשה יעשה שוב".