הסבת אקדמאים בסמינר דוד ילין הוא תהליך אישי, התפור על פי מידותיו (ובעיקר מידותיה) האישיות של כל מועמדת. בפגישות אישיות הבוחנות באופן ענייני את הידע, ההשכלה והניסיון איתם מגיעים נבנית מערכת לימודים, שמתאימה לא רק לצרכים האקדמיים אלא גם לצרכים אישיים. בתחילה זה מוזר ויוצא דופן למי שסיים את לימודיו במוסדות כמו האוניברסיטה העברית, אך עד מהרה לומדים להעריך את היעדר הניכור בו הורגלתי בשנותי הארוכות ללימודי תואר ראשון ושני בעברית.
במהלך ההכשרה נחשפים לשורה ארוכה של תחומי ידע, שחלקם נוגעים ישירות לעבודת המורה וחלקם מעשירים את עולמה. כך למשל הקורס "פיתוח כישורי שפה" נוגע ללחם חוקו של כל מורה ומחנך, השואפים להעשיר את שפתו ומתוך כך את עולמו של הילד (שהרי שפה היא הבסיס לחשיבה). לעומת זאת, בקורס הבוחן את השאלה האם "יהדות - דת או יותר מזה ?" נבחנות סוגיות רחבות יותר במחשבת ישראל הקשורות בידע עולם.
אימוני ההוראה הם חלק בלתי נפרד מתהליך ההכשרה, ובחוויה שלי – זוהי 'טבילת האש' הראשונה המשמעותית, במהלכה לומדים להבין – "האם זה אכן מה שאני רוצה לעשות?".
באימוני ההוראה מבינים כמה עבודת הכנה כרוכה בכל שיעור אותו מלמדים כדי שיעניין את הילדים ויופנם, נזכרים כמה ידע חדש/מחודש צריך לרכוש (כי מי זוכר בדיוק מה עשה אהוד בן גרא, ולמי?), ונוכחים שוב לדעת עד כמה כל ילד הוא עולם ומלואו.
כבעלת משפחה, מצאתי את ימי הלימודים במכללה הפוגה משגרה שבועית עמוסה במטלות אינסופיות של קריירה ובית.
יש תמיד מה לשנות ואיפה לשפר. חסרה היתה לי הדרכה הנוגעת, למשל, לתקשורת עם ההורים. אך כמכלול, נדמה לי שעשיתי את הבחירה הנכונה ביותר עבורי – וזה רק עניין של זמן עד שאשוב להרחיב את הסמכתי כמורה בתחומי דעת נוספים.
שרונה כאהן
