צילום מתוך סדרת צילומים המתעדת רגעים מינוריים של קיום המתממשים במרחב הפרטי של ביתי וסביבתי הקרובה. אני בוחנת בעבודה זו את המושג "רעווא דרעווין") "רצון כל הרצונות" כינוי לזמן של שבת אחר הצהריים (המדבר על הרגעים המיוחדים המפרידים בין קודש לחול, רגע לפני שקדושת השבת הולכת ונמוגה ומתחלפת בשגרת היום-יום.אני מבקשת להתחקות אחר המרחב המנטאלי המתקיים בשבת, זמן המזמן את האפשרות לקיים עצירה במקום והתבוננות פנימה. באמצעות תיעוד רגעים מינוריים אלו בשעות אחר-הצהריים של ימי החול, לשחזר את עוצמת הזמן הטמונה ב"רעווא דרעווין", זמן המתקיים בזכות קדושת השבת.
" עַל שָל ֹּש עֲבֵרֹות נָשִים מֵתֹות בִשְעַת לֵידָתָן, עַל שֶאֵינָן זְהִירֹות בַנִדָה ּובַחַלָה ּובְהַדְלָקַ ת הַנֵר." (משנה שבת פרק ב'/ו) העבודה עוסקת בזיכרון המוקדם שלי כילדה שהולכת לבית הכנסת ושומעת את הטקטס הזה מדי קבלת שבת בבית הכנסת, ותוהה לעצמי בבהלה: מה הם הדברים שבגללם אימי ושאר הנשים במשפחתי עשויות למות בלידתן? ומה הסיבה לקבלת עונש מוות כה אכזרי? כאישה למדתי להכיר את הסיבות ואת ההבניות החברתיות- תרבותיות והדתיות שממשטרים את גופי ומשפיעים על האופן בו אני תופסת אותו- את עצמי. הכרתי את מערכת ההבניות הדתיות-התרבותיות שנמצאות במרחב הפרטי והציבורי ויוצרות מעגלי השפעה חזקים עליי ועל הדרך בה הסביבה שלי מגיבה אליי.
רקמה בסגנון פרוכת מסורתית. "זכרני נא וחזקני נא"- אזכור לתפילת שמשון שנקשר לעמודים בעזה על ידי הפלישתים. הקריאה הנואשת האחרונה שלו לכוח מאת ה' לאחר שהפלישתים גזזו את שערותיו (ובכך ביטלו את כוחו) אך הַפַעַם הַזֶה ְ ונקרו את עיניו. כך התפילה בנוסחה המלא: "וַיִקְ רָ א שִמְשֹון אֶל ה' וַי ֹּאמַר ה' ה' זָכְרֵ נִי נָא וְחַזְקֵ נִי נָא הָאֱל ֹּהִים וְאִנָקְ מָה נְקַ ם ַאחַת מִשְתֵי עֵינַי מִפְלִשְתִים." יונות השלום הלבנות מנקרות את עיניהם של האריות- מייצגות את היהודים, וכך המגן שבידם אשר עליו מצויר מגן דוד כתום (הסמל של מתנגדי הגירוש מגוש קטיף) נופל לארץ. העבודה נעשתה לציון עשר שנים לגירוש מגוש קטיף.
עבודת הווידאו "פיוט" עוסקת בזמן ובמקום. במלאכת הפיוט שלי על פירות הסברס, במדיטטביות ובעמלנות, אני נדקרת מהקוצים אך ממשיכה לקשט. מלאכה זו, צבעונית ונועצת, היא תפילה בעבורי במרחב הפתוח. מחד, אין לאומנות זו קיום מתמשך (ללא תיעוד וידאו) שכן הפירות המתפייטים מתכלים, ומאידך, אין לפירות אפשרות להיאכל לאחר נעיצת הסיכות. ייתכן שה'תוצר' הוא האפשרות לשאלה המשתוקקת לתשובה העמוקה הפנימית ולהתבוננות.
השערים הפותחים את ספרי הקודש הם השער לעולמה של תורה ושל מסורת ישראל. בשערים אלו הוצבו לאורך השנים דמויות אייקוניות של משה ושל אהרון, עמודי התמך ועמודי התווך של עולם התורה. עם השנים נכנסו תחת משה ואהרון דמויות רבות המשמשות עמודים בעולם זה. זלדה בולטת כדמות נשית בת דורנו שמצליחה להיות גם היא שער ועמוד לעולם של תורה. אישה גדולה. כיצד נושאים בעול של הבית הישן? כיצד זלדה נושאת בעול זה? כיצד נשים נושאות בעולו של בית? בצידו האחד של השער ניצבות שתי דמויות נשיות של זלדה, פעם כבוגרת ופעם כנערה. שתי הדמויות מורכבות מפנים הלקוחות מצילומים של זלדה המשוררת, פנים אלו מולבשות גוף של קראטידה . פני הנערה מולבשות על דמות קראטידה עתיקה נטולת גפיים המייצגת רוח נעורים. פני הבוגרת מולבשות על פסלו של אוגוסט רודן הקראטידה הנפולה . בפסל זה קורסת הקראטידה תחת משקל הבניין אולם ידיה מחבקות את העול אותו היא נושאת. העבודה נוגעת בשאיפת העומק של נשים לשאת את הבית שלהן וביתה של תורה, ואת התנועה והמחירים הכרוכים בנשיאה זו.
בעבודת הווידאו "קדיש" מצולמות עשר נשים אשר קוראות באופן אישי וחופשי את הקדיש. הקדיש, הנאמר לרוב על ידי גברים במניין כעדות לזיכרון על המת, נקרא הפעם על ידי מניין נשים הנותנות תוקף ומחזקות זו את זו. בתוך העבודה נוצרת קריאה פרשנית חדשה לאותו הטקסט שנאמר הפעם כשהוא מופנה פנימה, אל החלק המת בתוך הגוף ולא מחוצה לו. העריכה מאפשרת מבט על היחסים בין הנשים לבין עצמן ולבין המקום. צילומי התקריב החתוכים לאט חושפים את זהותן של הנשים.
העבודה היא מיצג בו המשתתפים מוזמנים לבחור את אחד השירים של זלדה ולהקריאו, והאומנית רושמת אותם במהלך הקריאה. הרישומים נתלים על הקיר וכך נוצר במהלך הערב פסיפס של המשתתפים על גבי הקיר. העבודה מציגה את השיח הנוצר בין האומנות הויזואלית, הטקסט והאנשים שאותם הם פוגשים. בשירתה של זלדה ובתיאורים היסטוריים של אישיותה ניתן לראות את ההתפעלות ואת האמפתיה שלה אל סובביה ואת הכמיהה שלה ליצירת קשר עמוק אל לב האנשים שאותם היא פוגשת.
אוסף של אבק, חומר דוחה המעיד על תחלואת החיים ועל הגוף המתכלה. חומר המיוצר תדיר ותמיד שב ומופיע, להזכיר לנו שאנחנו זמניים בעולם. עבודת האישה בתפקיד "עקרת בית" ו"אימא" מייצרת חיים, מוצאת את עצמה עסוקה ברענון את הבית ובהחזרתו לחיים. מוצאת את עצמה בעבודה אין סופית סביב החיים והמוות. הצנצנות הן של משחות קוסמטיקה שגם תפקידן לרענן ולשמור על החיים ועל היופי, ההיפך מאבק, מגיעות ארוזות וריחניות. הצנצנות הן מעין דמויות העומדות על המדף כפורטרטים, אבל חשופות ושקופות. ניתן לראות בתוכן גם את האבק - הן חושפות עבורנו את מציאות הדו-קיום שקיים בבית בין החיים והמוות.
העולם הדתי, והחרדי במיוחד, מכיל רתיעה מובנית מעולם החי. הוא משמיש אותו לצרכיו ומנהל איתו דיאלוג דתי של מושגים כמו "טהור" ו"טמא", ובכך מתרחק מהיחס הטבעי כלפי הבריאה. החזיר, למרות היותו סמל של טומאה, גם הוא חלק מהבריאה ומלבד היותו חיה שיכולה להיות חמודה, גם הוא זקוק לחמלה כשאר היצורים. במישור הרוחני החזיר מייצג את מה שאנו נוטים לנתק מהזהות שלנו. גם אם אלו חטאים או צדדים בהמיים, עלינו לחבק גם אותם, את מה שפחות נעים לייחס לעצמנו. במישור האימהי והיצירתי החיבוק עוסק בהתמודדות עם מה שיצא ממך: זה שלך? זה לא שלך? מה באשר לחלקים שאתה פחות "מתחבר" אליהם וההפתעה ותחושת האחריות הנלווים לגילוי הזרות שבך.
הציור הוכן עבור התערוכה "רעידות משנה" שציינה עשר שנים להתנתקות מישובי גוש קטיף וצפון השומרון. היצירה היא מחווה למנהגם של התושבים המפונים מגוש קטיף לאסוף אבן מביתם ההרוס על מנת להפוך אותו לאבן פינה עבור ביתם החדש. ההשראה ליצירה הגיעה מהפסוק בתהילים "אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה." (תהילים קי"ח)
לפי המסורת היהודית, ניצבת בת עדאל הינה אימו של דוד המלך ולמעשה גם אימו של המשיח ("בן דוד"). "משיח" הוא לא דמות ממשית בלבד, "משיח" הוא גם תנועה נפשית של שאיפה לגאולה. שאיפה שהיא מנוע חזק לעשייה בכל תקופה, מאז ומעולם. פניתי לניצבת ללמוד ממנה מעט על אודות הגאולה. המדרש מספר שניצבת וישי, אביו של דוד, היו פרודים. יום אחד ביקש ישי משיפחתו להכין את עצמה להיות איתו באותו הערב. השפחה סיפרה על כך לניצבת והן התחלפו בחסות החשיכה. ניצבת הרתה את דוד וכשהוא נולד רצו אחיו להרוג אותו מתוך מחשבה שהוא ממזר. לישי היה ספק לגביו והוחלט שהוא יהיה רועה הצאן של המשפחה. לפי תיאורי המדרש חייה של ניצבת מוגדרים כ"חיים קשים". חייה היו מלאי כפיות טובה, חשד, זלזול ואימה. דמות טרגית. אך יחד עם זאת ניצבת היא מופת לשמה: יציבה. יש בה מודעות לערכה ומודעות לצדק. היא אינה מאפשרת לסביבתה העוינת לעצור אותה מלעשות את הדבר הנכון. היא ממוקדת מטרה. הגאולה אם כן היא תנועה של אומץ המלווה בהקשבה. תנועה של עשיית הדבר הנכון כנגד כל סיכוי. אם היום היינו שואלים את ניצבת "איך את מסכמת את חייך?" אני בטוחה שהיא הייתה מאשרת אותם. היא פעלה בחייה לפי מיטב הבנתה את תפקידה, ולמרות כל הקשיים הצליחה במשימתה. בדומה ללידת ילדים שאינה "כיף", אך אנו כל כך מאושרים מהתוצאה. אני מאמינה שבכל אחד מאיתנו חבויה עוצמה מעוצמתה של ניצבת.
עבודה זו עוסקת בתהליכים המתרחשים מתחת לפני השטח ונראים אך למחצה.
החוויה הנשית מלאה בתהליכים כגון זה - רצף מתמיד של שינויים המתרחשים בתוך הגוף אשר הופך מסתורי ולא נודע.
רציתי למצוא דרך לגלם באומנות שלי את ההרגשה הזאת של להיות זרה לעצמי. באמצעות צבע שמן סטיק לבן כתבתי
בחופשיות על פני הבד. נתתי לתנועה לשאת אותי, את הכתיבה ואת הגוף בלי לדעת לאן אני הולכת ומה יקרה בהמשך.
כתבתי בצבע לבן על גבי בד לבן ולכן קשה היה להבחין במילים. גם כאשר ישבתי אחר כך בעצמי וניסיתי לעבד את מה
שכתבתי, היו פערים.
לאחר מכן התחלתי לצייר עם אקריליק נוזלי, מתעלת את האנרגיה הבסיסית שקיבלתי מהטקסט. משיחות המכחול
שפשפו חלק מהמילים, אבל למרבה האירוניה, תהליך הכיסוי חשף את הטקסט. צבע השמן ששימש לכתיבה דוחה את
הצבע האקרילי שהוא צבע על בסיס מים וזה האחרון הופך לרקע צבעוני סביב הטקסט.
תהליך זה של כיסוי ההופך את עצמו – מכוח עצמו - לגילוי, מגלם עבורי אמת עמוקה על אודות אותם התהליכים שאני
חווה - מוסתרים ונחשפים לאיטם.
