מרצות וסטודנטיות מהמסלול לגיל הרך יצאו לסמינר לפולין אשר נועד לשם יצירת גשר וקשר חי ואנושי עם מרצים וסטודנטים מפולין תוך ניהול דיאלוג קבוצתי ואישי. במהלך השבוע ליוו אותן הסטודנטים והמרצים הפולנים באתרים השונים בורשה ובלובלין ביניהם: סיורים בגני ילדים ובית ספר, בית היתומים של יאנוש קורצ'אק, הפרלמנט הפולני, המוזיאון היהודי ועוד.
משתתפות הסמינר מספרות כי במהלך השבוע נרקמה ידידות נפלאה וקשרים משמעותיים.
בעקבות הסמינר התקיימה תערוכה "גלויות מספרות על פולין".
"חברות היא אהבה ללא כנפיים"- החברות שלנו חצתה יבשות ותרבויות, הסטריאוטיפים נעלמו ואיתם היטשטשו נקודות השוני.
התערוכה מתארת באמצעות גלויות את החוויות האישיות של משתתפות הסמינר.
מנחות הסמינר: רות בר סיני, עדנה גרין
המשתתפות:
מרצות: ניקול בן נון- ראש המסלול לגיל הרך, תמר אשר, מיכל סיפרפאל
סטודנטיות: הילה שוילי, גילי רודס, יהב כץ, מיכל אלירז, יולי הריס, רחלה אביטל, מורן שכטר, שרית יחזקאל,רויטל אשכנזי, ניצן גריביאן
רחלה אביטל אשר השתתפה בסמינר משתפת מדבריה:
"דע מאין באת ולאן אתה הולך"
אוסף דברים על מסע לפולין, תשע"ה
כל אמונה בנויה מאבני יסוד. מארג של אקסיומות שנכונותן ברורה לנו בצורה אינטואיטיבית.
מה האמונה שלי? מי חיבר עבורי את אבני היסוד שמרכיבות את האמונה שלי? את תפיסת העולם שלי?
מהי מערכת האמונות שלך?
קח/י את זה לדוגמא:
פולין.
מה זה אומר לך?
לא צריך לחשוב הרבה. האינטואיציה שלי אומרת להתרחק.
אבל כשהציעו לי לנסוע לפולין, מיד הסכמתי. אפילו לא הייתי צריכה רגע לחשוב.
יום לפני הנסיעה לפולין הרגליים מעקצצות לי. מה עשיתי לעצמי? למה בכלל הסכמתי?
לא רק נסיעה לארץ זרה לארץ אחרת- אלא לפולין.
מארץ זבת חלב ודבש לארץ זבת הרג ודם.
את ההווי הישראלי בפולין אנחנו פוגשות מיד עם הנחיתה. אנחנו נכנסות בשדה התעופה, ומשקיפות על משלחת ישראלים שחוזרת מפולין. עטויי כיפה, תפילין על הידיים, ותפילה.
הישראלים שומרים על עצמם מהקור הפולני.
היציאה מגלה. קר בפולין.
נורא.
הקור חודר עצמות, כפות הרגליים קופאות, אפילו השיניים כואבות.
והמחשבה הראשונה שעולה, איך לא- על אותם אומללים, שהם אנחנו, חלק מאתנו.
חינוך. זו המטרה לשמה התכנסנו.
מגן לבית הספר, מחינוך פורמלי לחינוך לא פורמלי, למפגש במשרד החינוך, בשגרירות. אנחנו משקיפות? לומדות? לי נראה שאנו בעצמנו עוברות סדרת חינוך.
ההפתעה הראשונה היא בפרצופים. יושבים מולנו פנים מחייכות, מבוישות, נעימות. ההיכרות זורמת מיד. מגלים בנו כזה עניין, עד שאני בעצמי מתפלאה. אחד מהם מדבר עברית. התהייה הראשונה- הם יהודים? למה הם בחרו להיות פה? אנחנו עוד עם עצמנו, מכונסים והם מושיטים ידיים. היום הראשון מאוד מנומס. נראה לי שמשני הצדדים עוד הרבה שאלות רוצות להישאל, אבל הפעם השארנו את הישראליות בבית. מנומסים כפולנים.
שיחות, דיבורים, שאלות, הכול נרקם לידי חברות מיוחדת, גועשת. הפולנים שמולנו הם אנחנו. שנינו תוהים, שואלים. כבר לא שומרים על נימוס. מסתבר שלכל אחד מטען משלו. אולי לא רק אנחנו מסכנים? מה הסוד של כל אחד. מאתנו? כשהשיח נפתח, הוא נפתח. מה אנחנו שומעות מהם ומה אנחנו שומעות את עצמנו מספרות. מסתבר ש"דמעות זולגות כמו מים" זו לא קלישאה.
למידה משמעותית זה כאן. יותר נכון- שם. בפולין. לומדות דברים דרך העיניים שמסרבות להאמין, דרך הלב שמשנה את קצב הפעימות, דרך החיבוק המשותף, דרך הנכונות האינסופית וההערצה, דרך ישיבה משותפת סביב שולחן שבת, דרך שיחות מזדמנות, דרך חוויות משותפות. מוזיאונים, מופע מוסיקלי מעולם אחר, הצצה דרך חרך לתוך עולם אחר, של פעם, שהוא בתוכנו. שביל ארוך שמשתרך בכל מקום בעיר ומסמל את גבולות הגטו. לא צריך להגיד שואה. היא בכל מקום. גם בליבנו. אבל עכשיו- לא רק השואה. יחד אתה קונים להם שביתה בלב גם חברות טובה, הבנה, חשיבה אחרת.
טוב. מישהו באמת רוצה שיהיה לנו טוב. לי, לנו, להם. מישהו מושיט לי יד.
אהבה. יש דבר כזה. נראה לי אפילו שבשפע. מילה טובה, חיבוק, מגע, מבט. כל אלה מגלים שהטבע האנושי פועם בכל מקום. אנחנו מגלות ואוהבות אחת את השנייה. אוהבות את הפולנים. אוהבות את המסע, למרות ולמרות. קשה. כואב, מתסכל.
ללא ספק, הלב רחב ועדיין החוויות רבות מלהכיל.
דעי מאין באת ולאן את הולכת.
אני הלכתי משם. אחרת.