לכל אחד ואחת מאִתנו יש נטייה לסגנון הוראה מסוים, הבנוי על שורה של בחירות והעדפות אישיות. כך למשל חלקנו יעדיף ללמד בסגנון הוראה פרונטאלי, לרוב בעזרת מצגות, מתוך תפיסה שהרצאה כזו מסודרת ומאורגנת יותר, בעוד שיש בינינו מי שיעדיף הוראה פעילה, שבה יש לסטודנטים מקום להגיב, לשאול, להתווכח, וזאת מתוך עקרון חשוב לא פחות והוא השאיפה לפתח חשיבה ביקורתית, ליצור דיאלוג במקום מונולוג וכדומה.
להוראה אקדמית מודעת יש שתי משמעויות והן:
ככל שנהיה ערניים יותר למה שמייחד אותנו כמלמדים ומודעים יותר להתפלגות הכיתה מבחינת יכולת, אמביציה, קושי וצורכי למידה, כך נוכל לבצע התאמות מתודיות, שיאפשרו ויקדמו את תהליך ההוראה והלמידה ויהוו בסיס ליחסי מרצה-סטודנט.
מודעות להעדפה שלנו תאפשר פיתוח ושכלול הסגנון המועדף ובמקרים מסוימים תוביל אותנו גם לשלב כלים מסגנונות הוראה מקבילים, בעיקר לאור צרכים או קשיים של סטודנטים או כיתה ספציפית.
הוראה מודעת מתחילה במתן מענה לשורה של שאלות שעניינן כיצד אני מעדיף/מעדיפה ללמד, על איזה רציונל מקצועי העדפותיי מבוססות ואיזו תקשורת ברצוני לבנות מול הסטודנטים. בהמשך התהליך, הוראה מודעת נוגעת בשאלות האם סגנון ההוראה שלי הולם כיתה מסוג X וגם מסוג Y. כאשר ההעדפות והלבטים הללו הופכים למדוברים וצפים על פני השטח, אפשר לבחור במה להתמיד, מה לשכלל ומה לשנות. כך למשל, בסגנון הוראה פרונטאלי אפשר לשכלל את מבנה המצגות ולשתול בהן שאלות אתגר או שאלות כדוגמת השאלות בבחינה.
הרעיון הוא שמהוראה מודעת מרוויחים כולם, גם הסטודנטים החלשים וגם החזקים. לפי גישה זו, אין "נכון" או "לא נכון" אבסולוטיים בהוראה אקדמית ויש מקום לשיטות ולגישות שונות. העיקר הוא האם אני מודע או איני מודע למאפיין אותי כמרצה ולמאפיינים ולצרכים של קבוצת הלומדים המגוונת שמולי.
הוראה מודעת נוגעת בשורה של סוגיות כמו למשל: