מנחה: להוראת שעה, הפודקאסט של מכללת דוד ילין. מערכת החינוך במשבר כזה שכנראה לא היה כאן אף פעם. חייבים לדבר על זה אבל גם על איים של תקווה שעולים וזורחים בתוך המערכת, על מה שחייב להשתנות, על העבר ובעיקר על העתיד. נשאיר את המילים הגבוהות בצד, נדבר הכי בכנות, הכל פתוח. אני יעל אודם, תכינו לכם קפה או תה, תחזיקו חזק את ההגה, תעלו שלב בהליכון או בריצה שלכם, אנחנו יוצאים לדרך.
אז הנה כמה מילים על האורח שלנו שלא משנה מה אני אגיד, זה כנראה לא יספיק, יהיה קטן למידותיו. התחיל את דרכו המקצועית ברפת של קיבוץ לוחמי הגטאות. מאז הספיק להיות עיתונאי חוקר, מורה להיסטוריה בתיכון בויאר, דוקטורנט בהרווארד, מנהל בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית, היום נחשב לאחד מהוגי הדעות החינוכיים המשפיעים והמרתקים בישראל. אדם שלא מפחד לתקוף פרות קדושות כמו את לימודי המתמטיקה או את מבחני פיזה, קורא לנו להפוך כל קהילה לקהילת חשיבה. אם עוד לא ניחשתם, אז נמצא איתנו פרופסור יורם הרפז. איזה כיף שבאת. אני מאוד מעריכה את זה. תודה רבה. מה שכחתי בדרך?
יורם הרפז: לא, לא חשוב. זה בסך הכל די... זה די ממצא את הדמות. די ממצא את הדמות. על הדרך כתב 12 ספרים ואיזה 100 מאמרים וכאלה...
מנחה: עם... תראה, בית ספר אין לו סיפור. וכמו שאמר ניל פוסטמן הגדול, שבית ספר בלי סיפור זה בית מעצר. אנחנו לא יודעים למה אנחנו מחזיקים ילדים 16,000 שעות, 12 שנים במוסדות האלה. בעצם לבית ספר אין סיפור. הסיפור היחיד שמתחזק את בית הספר זה בית הספר עצמו. כלומר, כל המאמץ החינוכי מופנה לתחזק את המוסד המתפרק הזה, לדאוג לכך שהמורים יגיעו בזמן, שהתלמידים יגיעו בזמן, שקומת הבחינות תיראה סבירה. אף אחד דבר לא יודע למה. למה אנחנו עושים את זה? למה אנחנו גוזלים מהילדים את הילדות שלהם ואת הנעורים שלהם והם לומדים בהם מעט מאוד וכל מה שהם לומדים באמת זה דברים שעדיף שלא ילמדו בכלל, כגון שצריך לציית ושדמינה [למידה] זה לשנן. ושאיש לא מחשיב אותם כי אף אחד לא מתעניין, לא שואל אותם מה אתם רוצים שנלמד אתכם, מה מעניין אתכם. כלומר, המון המון מסרים סמויים שבית הספר מעביר שהם קטלניים מבחינת עתידם של הילדים. והמסרים הגלויים שלו, מה שהוא מלמד, תוכניות הלימודים עצמם, פשוט לא נקלט אצל ילדים.
יורם הרפז: אבל בכל זאת, זה היה מקום שבו רוכשים חברים ראשונים ובו יש חוקים וכללים שזה דבר שהוא חשוב להתפתחות ו...
מנחה: תראי, תוצאות הלוואי של בית הספר הן חיוביות.
יורם הרפז: שהן טובות. נכון, פעם מישהו אמר, מה חשוב בבית הספר? ההפסקות. ובהפסקות מתיידדים ומכירים ולומדים עוד כמה דברים חשובים, אבל לא לקרוא ולכתוב. ולקרוא ולכתוב חשוב. יורם, מי צריך לפסול את כל הדבר הזה שהוא הכי אנכרוניסטי? זאת אומרת, זה מוסד עתיק שתמיד נצטרך...
מנחה: לא, זה מוסד עתיק שאנחנו לא צריכים. עכשיו לא, בעתיד לא נצטרך. כבר עכשיו הוא לדעתי מיותר. אבל בגדול, נכון, ילדים לומדים לקרוא ולכתוב ולומדים, כמו שאמרת, להתיידד, סוציאליזציה, איך להסתדר עם ילדים אחרים. את כל זה אנחנו יכולים להשיג בסביבות אחרות, הרבה יותר סימפטיות וביתר יעילות. תראי, מה שמאפיין את בית הספר, ילדים לומדים לקרוא ולכתוב בצורה כל כך לא יעילה. תחשבי על זה שילדים לומדים 10 שנים אנגלית והם יוצאים עם איזה אנגלית מגומגמת. כדי ללמוד שפה אתה צריך...
יורם הרפז: שנתיים. תחשיבי על זה שרוב החומר שנלמד נשכח. אני תמיד אומר למורים, אני עושה לכם בגרות בחדר הזה, הממוצע לא עולה על ארבע. אולי זאת שמלמדת את המקצוע תעבור את הבחינה, אתם כולכם תיכשלו. כלומר, זה מוסד נורא לא יעיל. אתה משקיע המון שעות, המון שנים, המון שעות מבוזבזות. אנחנו גם שיאני ה-OECD בשעות הוראה, שהן כל כך לא איכותיות. נכון. יותר מדי ימים, יותר מדי... שישה ימים בשבוע אנחנו מובילים ילדים ושמים אותם שישה ימים במערכת, נכון? כי המבנה עצמו לא מאפשר למידה. מבינה? אני אומר, תנסו... יש הגדרה של יצירתיות. יצירתיות זה היכולת להפוך את הזר למוכר ואת המוכר לזר. כלומר, אדם יצירתי מה הוא עושה? הוא הופך תופעות זרות. ניקח משבר האקלים, זה תופעה חדשה, זרה. אתה הופך אותה למוכרת באמצעות זה שאתה מחיל עליה את חוקי הפיזיקה והקליימטולוגיה מה ש... אבל לא פחות חשוב לאדם יצירתי זה להפוך את המוכר לזר. להתבונן בדברים מוכרים כאילו הוא רואה אותם פעם ראשונה. והדבר המוכר ביותר זה בית הספר, ואנחנו צריכים להסתכל עליו מבחוץ. אומרים הדגים יהיו האחרונים שידעו על המים. דגים לא יודעים שהם שוחים במים. אותו דבר, אנחנו לא יודעים שאנחנו בתוך בית הספר. ועל בית הספר הזה צריך להסתכל כאילו אנחנו חייזרים שנפלו לכדור הארץ, רואים פעם ראשונה בית ספר ואומרים מה זה? זה מקום... זה מקום מטורף לחלוטין.
מנחה: קשה מאוד... בדיוק. עכשיו למה? כי הסדירויות מה שנקרא, הסדירויות שלו, אוקיי? המבנה הפנימי שלו הוא כזה שהוא לא מאפשר למידה. תחשבי על זה, בואי תנסי לחשוב כאילו את רואה את זה פעם ראשונה. מ-8 עד 9 את לומדת היסטוריה, מ-9 עד 10 את לומדת מתמטיקה, מ-10 עד 11 את לומדת ביולוגיה, ב-11 את יוצאת לשיעור התעמלות, את רצה בטירוף, חוזרת מזיעה לבחינה באזרחות. איזה אדם נורמלי יכול ללמוד בתנאים כאלה? ולכן אין למידה בבית הספר. צריך להבין שבית הספר...
יורם הרפז: אבל אתה מאוד רדיקלי. זה לא אין למידה בבית הספר, זה משפט מאוד קשה, זה כאילו זורק לפח גם את עבודתם הקשה של המורים וגם את המאמץ הגדול של הילדים.
מנחה: אבל באמת לא יעילה. אני יכולה להסכים שהיא מאוד לא יעילה, בטח כשיש 40 ילדים. עוד לא יעילה.
יורם הרפז: אבל תראי, המאמץ של המורים, בואי נראה למה הוא מופנה ולמה מופנה המאמץ של הילדים. המאמץ של המורים היום בישראל, גם במקומות אחרים בעולם, מופנה כולי להחזקת כיתה. המורה כבר לא מלמדת, היא רק רוצה להחזיק את החבורה הפראית הזאת, אוקיי? שלא... שלא תשרוף לה את המועדון. היא צורחת: "זוזו מהחלון, תיפרדו, למה לא הבאתם ספרים?". ויוצאת אחר כך סחוטה. המורים שלנו הם אנשים מסכנים, הם יוצאים גמורים מהכיתות, גם במקומות מבוססים לכאורה, פה ושם את כל כ...
מנחה: אני לא יכולה להגיד שיש ויש. יש ויש. יש מורים שמחזיקים חזק את הילדים ומצליחים, יש מחנכים. מה אתה אומר, כבר אין כאלה בכלל?
יורם הרפז: אני אומר שאין כאלה בכלל. תראי, פה ושם יש מורות, אני אומר שברכו, אוקיי? באיזה מבט מפחיד כזה, יש מורה ששמה מבט על הכיתה ומשתקת אותה, אוקיי? רוב המורות צורחות, מאיימות בעונש מוות בכיסא חשמלי, זה לא מרשים את אף אחד. תראי, אני משוטט כל הזמן בבתי ספר, אני יכול להגיד לי, זכותי, למרות שאני עוסק בפילוסופיה של חינוך, שאני כל הזמן שומר על קשר עם השטח, אני כל הזמן מבקר בכיתות בתי ספר, פוגש מנהלים, ואני מסתכל על המורות ואני מרחם עליהן. אי אפשר היום להחזיק כיתה ישראלית. אי אפשר. אי אפשר. לפני 10 שנים הייתי באוניברסיטת מיאמי, ובאמצע ההרצאה שלי פתאום עברה שמועה שמישהו בטקסס, תלמיד בטקסס, הביא איזה תת מקלע לכיתה וחיסל כמה תלמידים ומורים. אז מישהו התקיל אותי ככה באמצע, קם ואמר: "Sir, could it happen in Israel?" הוא סיפר לי את הסיפור. אז אמרתי לו: "תשמע, זה לא סגנון ים-תיכוני הדבר הזה. אצלכם, מי הם הילדים הרוצחים האלה? וזה תקרית, כל חודש יש תקרית כלשהי כזאת בבית הספר". הנה ראינו לאחרונה בקנדה. מכל מקום, זה ילדים דחויים, זה ילדים שלא מזמינים אותם לבייסבול, הבנות לא מסתכלות עליהם, והם מדחיקים, מדחיקים את רגשותיהם, ואז מתפרצים, הולכים הביתה, מביאים איזה כלי נשק, מחסלים כיתה. אמרתי, אצלנו הרגשות מעוברים, אצלנו לא מדחיקים, הכל על פני השטח כל הזמן, מי אתה, מה אתה. ולכן הכיתות אצלנו הם חסרות משמעת, כל הזמן יש בז נורא של אי-שקט, והמורות פשוט מסכנות, מסכנות בהרבה מאוד מקרים. הן מסכנות, לא מוערכות, מעמד המורה הוא נמוך.
מנחה: מה עושים? מה עושים?
יורם הרפז: התאוריה שלי שאם אנחנו מגייסים את כל המשאבים שלנו, גם הכלכליים, ומחלקים את הכיתות בחצי, אפילו עם קיר גבס, ויש 20 ילדים בכיתה, אז הילדים כבר לא שקופים יותר, רמת האלימות יורדת, רמת ההשכלה עולה. יש פה רווח אדיר, כל הילדים, הילדים המשולבים, הילדים שצריכים להיות משולבים וזה לא כל כך מצליח, הכל, כל הבעיות ייפתרו. צריך הרבה יותר מורים וצריך קיר גבס.
מנחה: אבל מה אתה חושב על זה?
יורם הרפז: תראי, אני חושב כך שאנחנו שואלים מה צריך לעשות, צריך לשאול את השאלות האלה. ככה, שאלות אחת, תשובה אחת לשאלה הזאתי בתוך הפרדיגמה. מה שנקרא שינוי מסדר ראשון. בואו נקבל את זה שבית הספר זה המוסד שאיתו אנחנו צריכים לחיות, עם מערכת החינוך, ובתוך המערכת, בתוך הפרדיגמה, נעזור לעשות כמה תיקונים. זה מה שהיא... יצאת עכשיו? אני בעד שינוי מסדר שני, כלומר להפוך את הפרדיגמה. אבל בואי נתחיל בפתרונות בתוך הפרדיגמה, אחר כך פתרונות מחוץ לפרדיגמה. בתוך הפרדיגמה, צודקת, הדבר הראשון, צריך להקטין את הכיתות. כיתה לא יכולה לעלות על 18 ילדים. גם המחקרים מראים שזה המספר האידיאלי, אבל תמיד מביאים מחקרים, אבל זה קומונסנס פשוט. אתה לא יכול לשרוד ב-30, 40 ילדים שחצופי הורמונים שאין להם כבוד לסמכות. אתה לא יכול להחזיק אותם יותר. אז ברור, צריך כיתות קטנות. אז איך נפתור? בעד קיר גבס? זה, דעתי, באמת בתוך מרכזי הערים אנחנו צריכים להעביר את בתי הספר תמ"א, פינוי-בינוי, כמו שאנחנו עושים לבתים פרטיים, לבנות עוד שתיים-שלוש קומות למעלה, להקטין כיתות. זה בוודאות, אנחנו ללא ספק בתוך הפרדיגמה, אני מדבר. צריכים לחזק את מעמדו של המורה.
מנחה: אוקיי, ואז... תראי, מה... מה קמפיין פרסום בטלוויזיה, מה עושים?
יורם הרפז: לא, אני אגיד לך מה שמבריח מורים מההוראה, ובצדק, זה תנאי העבודה שלהם. ותנאי העבודה זה קודם כל מה שאמרנו, בעיות המשמעת. מורה גומרת יום לימודים, היא סחוטה לגמרי. לכאורה, היא לקחה את ההוראה כי זה יום קצר יותר, יכולה להתפנות יותר לילדים הפרטיים שלה, היא מגיעה לבית, כבר אין לה כוחות לתלמידים הפרטיים ולבן הזוג שלה וכן הלאה. אז קודם כל, הם בורחים בגלל בעיות משמעת, בין השאר בגלל הכיתות הגדולות. אחר כך באמת השכר הנמוך, היוקרה החברתית שיש למקצוע ועוד כך וכך דברים. אז מה אנחנו צריכים לעשות? צריכים לשפר את תנאי העבודה של המורים. זה השקעה של כמה מיליארדים. יולי תמיר עשתה את זה באופן...
מנחה: אני באמת לא חושבת אגב שזה כסף. כשאני שאולת מורים מה ישאיר אתכם במערכת? העומס. העומס. אם היו להם רק 20 ילדים, אז זה 20 עבודות לבדוק, 20 הורים להתמודד איתם, 20... נכון, נכון.
יורם הרפז: פעם תיארתי חייו של מורה. הוא רץ חסר נשימה מכיתה לכיתה. יש לו איזה הפסקה, הוא חייב לדבר עם איזה תלמיד שהגזים בהפרעות. יש לו איזה חלון, הוא נוחת מת, זומבי גמור בחדר המורים, ושמה אין קפה כי הוא נגמר, או אין חלב שנגמר. ואחר כך חוזר הביתה גם עם מלא בחינות לבדוק שהורסות להם את החיים, והזמנה לפגישה מחר. זו עבודה נוראית, אדם רציונלי לא ייקח את העבודה הזאת אלא אם כן הוא באמת יש לו תשוקה כבירה. להוראה יש לנו כ-10%, הייתי אומר 20%, אני לא רוצה לנחש, אבל יש קבוצת מורים שהוראה זה התשוקה שלהם, הם... אלה הם מורים שהם born teachers, הם מורים מלידה. מה שמניע מורים כאלה זאת החדווה, התשוקה לגדל ילדים באמצעות ידע. הם אוהבים להביא פיסת ידע לכיתה, איזה פרק טוב בתנ"ך או איזה נוסחה טובה לפתור ולגדל באמצעותם את הילדים, לראות את האור בעיניים ושהילדים הפכו לנבונים יותר. אז זה מפצה. יש מורים באמת מהסוג הזה והם מחזיקים חרף התנאים הקשים, אבל אדם סביר מאוד קשה לו. ברור. את יודעת, הייתי מורה צעיר מאוד, בגיל 24-25 התחלתי ללמד בבית ספר בויאר, ומהר מאוד התחלתי גם ללמד באוניברסיטה. ועמדתי נדהם, איך אני יוצא מבית ספר בויאר, אז היה נחשב לבית ספר ילדים מכוננים, לא היו הרבה בעיות משמעת, אבל אני יוצא סחוט גמור. וכשאני מלמד באוניברסיטה, רק תביאו עוד שיעור, אני אלמד בקלות. אוקיי, אז... אז צריך לשפר את מעמד המורה וצריך להקטין כיתות וצריך לצמצם את מספר המקצועות. אין אדם שפוי שיכול ללמוד 11, 12, 13 מקצועות שונים. וצריך לעשות... לעשות עוד כל מיני דברים. אולי אני אתן לך נגיד איזה דוגמה מסוימת. עבדתי בבית ספר... שש שנים עבדתי באוסטרליה. כל קיץ פה זה חורף שם. הייתי נוסע לחודשיים-שלושה והיה לנו איזה... עבדתי עם פרופסור אדם לקפצין, אז הוא לא היה פרופסור, היום הוא מנהל בית ספר לחינוך של האוניברסיטה העברית, היה בחור צעיר. ושם היה לנו בית ספר אחד שנקרא Glen Waverley Secondary College [High School], שזה בית ספר מאוד כזה נחשב, פבליק סקול, אבל בשכונה נהדרת במלבורן. ושם היה לנו מנהל ד"ר פרייזר, משוגע. והוא אמר, "כל מה שתציע, הולך. אתה צריך לשכנע אותי, שכנע את ההורים. אבל אין לי מגבלות, לא של כסף, בגרויות פה, אנחנו עושים בגרויות הכי טובות באוסטרליה, אין זה". והשתגענו שם. אז בין היתר עשינו מהפכה שקראתי לה 5x5x5, חמש פעמים חמש. כלומר, אמרתי לו, בוא... בוא נצמצם את מספר המקצועות מ-13 לחמישה. כל יום נקדיש למקצוע אחד. כל שיעור יימשך חמש שעות, בלי הפסקות. הילדים ייכנסו ויצאו מתי שהם רוצים. אז אחרי שבאנו למורים להיסטוריה ואמרנו "גוד" ואמרנו, "יום שני, יום היסטוריה, יום שלישי יהיה מתמטיקה פיזיקה, יום רביעי אומנויות", אמרנו למורים, "חבר'ה, יש לכם חמש שעות, קדימה, תסתדרו". הם היו בהלם. מורה יודע לדבר שעה, מה יעשה חמש שעות? הם נהיו יצירתיים בטירוף. הייתי יכול לבוא לבית הספר הזה, פותחים את הבוקר במועדון הסרט ההיסטורי, הילדים רואים סרט, זה אחר כך כולם עושים עבודות מחקר. פעם בחודש בהיסטוריה הולכים לאוניברסיטה, חוזרים מהאוניברסיטה. פעם... פעם בחודש עומדים אוטובוסים, יוצאים לראות אתר שיש לו חשיבות בהיסטוריה. זה היה טריפ של היסטוריה, טריפ של פיזיקה, טריפ של אומנויות. אז זה מסוג המבנים שאנחנו צריכים לעשות, אבל כל זה אולי פחות או יותר בתוך הפרדיגמה. אוקיי? צמצם מורים, שבר את זה וזה, אנחנו מכירים את... עכשיו אנחנו צריכים לחשוב מחוץ לפרדיגמה, כי באמת בית הספר לא מתאים יותר למאה ה-21. ספק אם הוא התאים גם למאה ה-19 שבה הוא צמח.
מנחה: אבל איך אנחנו יודעים שהוא לא מתאים? עוד הפעם, מה שדיברנו, מה זה בעיות המשמעת? זה מרד נעורים. הם גם מסיימים 12 שנות לימוד בלי יכולת להתמודד עם החיים עצמם, עם העולם. הם מתרסקים אחרי זה. נכון, נכון.
יורם הרפז: אבל אצלנו אגב יש צבא על חסרונותיו ויתרונותיו. היתרונות זה שהוא מצליח לאסוף אותם בצורה שבית הספר לא מצליח ולגדל אותם אולי להיות אזרחים טובים יותר בחיים, כל שכן המכינות הצבאיות ששם פעם ראשונה לומדים. ולכן אנחנו צריכים לחשוב מחדש, כי בעיות המשמעת הם סימפטום, הם לא הבעיה. הם אומרות לנו משהו, הילדים אומרים לנו, "אתם משעממים נורא, אתם לא רלוונטיים". אני אומר, אותו ילד ששותה בעיות לא נורמליות בכיתה, לך תראה אותו אחר כך באימון כדורגל. המאמן יגיד לך, "הוא אכפתון של הקבוצה, הוא לא מאחר דקה, אתה אומר לו רוץ קו, שקיבוץ רזה, אין בעיה". כלומר, בקונטקסט אחד ילד פועל כך, בקונטקסט אחר שבו הלימודים חסרי משמעות והם איום תמידי עליו בגלל הבחינות, הוא מורד. ובחברה שאיבדה את הסמכות, אנחנו חברה מפורקת מבחינת הסמכות. אוקיי? אז זה מה שאתה מקבל. ולכן אנחנו צריכים לחשוב על משהו חדש. איך חושבים על משהו חדש? אז זהו, פה פיתחתי את שיטת ששת הצעדים שלי, ואני לא רוצה להיכנס אליה, אבל בגדול אנחנו צריכים לשאול את השאלה מה מטרת החינוך ולגזור מתוך המטרה הזאת את כל השאר. ואני מגדיר את מטרת החינוך באופן פשוט מאוד. מטרת החינוך זה למידה טובה של תכנים בעלי ערך. אני רוצה שילדים ימדו למידה טובה, למידה משמעותית, שגם אותה אני מפרק ומסביר מה היא, של תכנים בעלי ערך. מה הם תכנים? אז בוא נתחיל, מה היא למידה טובה? אני לא רוצה... לא יודע אם יהיה לי להיכנס לזה או לא, זה שבעה... ואני... אני חשבתי שתגיד את זה קודם כל ללמוד מסוגלות עצמית, ערך עצמי, מי... במה אני מצוין, דבר על תכנים בכלל?
יורם הרפז: לא, אני כן, אבל אני מדבר על למידה טובה, ואני אומר למידה טובה, אוקיי, זקוקה לתנאים בין השאר, היא זקוקה... אתה צריך להתאים אותה לילד. אתה לא יכול... תראי, אנחנו לומדים היום 40 ילד כאילו זה מוח אחיד. אני אומר, המורה בעצם לא מלמדת אף אחד, כי היא עושה איזה ממוצע של הכיתה, זה ילד מדומיין כזה שלא קיים. לחלק מהילדים היא איטית מדי כי הם כבר הבינו, לחלק מהירה מדי, וזה, היא לא מדברת לאף אחד. לכן אנחנו צריכים באמת לעבור למה שנקרא personalization of learning and teaching, למידה מותאמת אישית. ו-AI מאפשר לנו את זה. אני אגלה לכם בסוד שבעצמי יש לי סטארטאפ היום שנקרא Feedboo, אנחנו קבוצה של 10 אנשים, יש לנו כבר חברה, ואנחנו פיתחנו בוט, והבוט הזה מדבר עם ילד חצי שיחה בכיף כזאת... מה זה בוט או בוטית נורא נחמדים? שואל אותו, מה אתה אוהב? כדורגל. איזה קבוצה אתה אוהד? בית"ר ירושלים. מה דעתך על המהפך שחל בקבוצה? היית... שיחה כזאת. אחרי חצי שעה הוא מוציא אבחון שלו, הוא מאבחן מה הם האילינטיגנציות [האינטליגנציות], מה הם המוטיבציות, מה הם נטיות החשיבה, מה מבנה האישיות שלו כלומד, כלומד, ומתאימה לו מה ללמוד ואפילו מה ללמוד באותו תוכן. כלומר, מתאים לו היסטוריה כי יש לו מבנה אישיות שמתאים להיסטוריה, אבל גם מתאים לו בתוך ההיסטוריה ללמוד ימי בית שני או מלחמת העולם הראשונה. אוקיי? אז ברור שאנחנו... למידה טובה צריכה להיות אישית. היא צריכה להיות למידה מבוססת עצמאית. הילד צריך להרגיש מה מעניין לו וללכת עם זה. מן הסתם אז יגמרו כל בעיות המשמעת. אוקיי? והתוכן עצמו, תוכן הלימודים עצמו, אנחנו צריכים לבנות אותו על בסיס רעיונות גדולים. יש טעם ללמד ילד רעיונות גדולים. מה הוא רעיון גדול? רעיון גדול זה רעיון מובן, הוא מסביר הרבה תופעות, עתיר ערך, אם ילד ילמד אותו הוא יהיה אדם טוב יותר, ועתיר נוכחות, הוא רלוונטי לחיים. למשל, משבר האקלים, תולדה של מעשה ידי אדם. זה רעיון גדול. אם ילד יבין אותו, זה יסביר לו את כל התופעות מסביב. כל מה שאנחנו רואים, הנה חודש פברואר, היום חמסין אתמול, אובך, ולפני זה זה וזה. עתיר ערך, כזה יגייס אותו למלחמה על קיומה של הפלנטה הזאת אם אנחנו הולכים. ועתיר נוכחות, כולם מדברים על זה, זה רלוונטי לחיים. אז אנחנו צריכים...
מנחה: תן עוד רעיון, תן עוד רעיון.
יורם הרפז: רעיון גדול, למשל, ש... קחי לגיל ההתבגרות, שתלמדי אותם שהזהות המינית שלכם היא תולדה של הבניה חברתית. אישה לא נולדת אישה, היא נעשית אישה, גבר לא נולד גבר, הוא נעשה גבר. התרבות...
מנחה: אה, אתה קורא גם פה על יותר מדי דברים, יורם.
יורם הרפז: כן, טוב, זה... זו התפיסה, פרות... זו העבודה שלנו.
מנחה: תגיד, אני... אני... סליחה שאני קוטעת אותך, יש נושא שכשחשבתי שאתה מגיע לפודקאסט, אמרתי, הוא היחידי שאני אוכל לדבר איתו על זה והוא לא יפחד לדבר. זה נושא שפונים אליי לגביו הרבה-הרבה מאוד, ואני מאוד מפחדת לגעת בו, אני מודה, אני חושבת שמאוד קל ליפול בו, ואנחנו לא רוצים ליפול. יותר ויותר מורים, דיברנו על מורים, הם מורים מהמגזר הערבי והמכללות להוראה מתרוקנות מציבור יהודי, ויש שם יותר ויותר סטודנטים ערבים שמגיעים לבתי הספר ומלמדים עברית ואנגלית וחגי ישראל, למשל מרד בר כוכבה, זה לא התרבות שעליהם הם התחנכו. ויש הרבה מאוד הורים וגם אנשי חינוך שמוטרדים מהעניין הזה. אנחנו בעוד ארבע שנים כנראה שנראה פה... יש לי מחסור מאוד גדול במורים ונמצא הרבה מאוד מורים ערבים בכיתות. יש עם זה בעיה?
יורם הרפז: תראי, יש עם זה בעיה. אני אגיד לך למה. אני חושב שמורה ערבי בבית ספר יהודי ומורה יהודי בבית ספר ערבי יכול ללמד מתמטיקה, יכול ללמד אנגלית, אוקיי? מקצועות כאלה שאין להם איזה תוכן פרטיקולרי יהודי או תוכן אסלאמי, למשל, אוקיי? אם זה מורה יהודי... מעבר לכך, זה יהיה רדוד בהכרח. איך את מבינה? מורה שילמד, נגיד, ילדים, יודעים על מה? על חגים שהוא לא התנסה בהם, שהם לא חלק מהחוויה שלו. שילמד ספרות עברית, אוקיי? שילמד עגנון או עמוס עוז או אתגר קרת, הוא לא מחובר לזה. פה ושם יש כאלה שמחוברים לזה, אז לכן אני אומר שיש עם זה בעיה, אוקיי? אותו דבר אני אומר, כמובן, מורה יהודי בבית ספר ערבי, וזהו. ובמקום, באמת, עוד מעט כבר רוצים להביא לנו גננות זרות, נכון? מבנגלדש בדיוק. וזהו. אז תראי, אז לכן יש לנו משבר מורים אדיר. העולם, מבחינה חינוכית, נמצא בהוראה בכל העולם, יש משבר מורים, נכון? זה לא עניין של... כמעט ברוב המקומות יש משבר מורים, כן? למשל, טוב, לא חשוב, מה... מה... מה... לא, נגיד, הבת שלי עכשיו בגרמניה, היא מורה וזה, אז אני והיא... אבל בגרמניה משלמים מלא למורים, לא כל כך, אבל מתייחסים אליהם אחרת, זה פרופסור, והוא מופיע עם חליפה. אבל זה לא איזה משכורת בשמיים. אבל כל פנים, עובדה היא שיש שם משבר הוראה כבד. היא אומרת שכבר יש אליה פניות, היא רק נחתה בברלין. בדיוק. פה ושם. בסינגפור ומקומות מהסוג הזה שגם, או בשוויץ, שם המשכורת הגבוהה ביותר בעולם. אבל בסינגפור זה גם משכורת... זה כבוד גדול מאוד להיות מורה, ואין גם שם בעיות משמעת. תשמעי, אני כבר הייתי כמה פעמים בסין. כיתה של 70 ילד, דממה. זוכר שהייתי פעם ראשונה בסינגפור, אז הכנתי... אז יצאתי לפני... לפני שרת החינוך וכל הצמרת של המשרד, והכנתי להם הרצאות קצרות כאלה, רבע שעה. אחת קראתי לה "Beyond discipline", מעבר לבעיות משמעת, או "איך לפתור בעיות משמעת בצורה חינוכית". אז הם ניגשו אליי הסינגפורים, מאוד עדנים, באנגלית נפלאה, אמרו לי, "It was a magnificent presentation", הייתה הרצאה נהדרת, "but the examples to extreme", הדוגמאות שנתת נורא קיצוניות. אתה רוצה להגיד שילדים מדברים זה עם זה בזמן שיעור? הלו? אתה רוצה להגיד שילד... את מבינה? זה עולם אחר. עולם אחר. אז... אה... בקיצור, איך הגענו לזה? בקיצור, אז יש משבר מורים, נוסף לעובדה שהם יקרים מאוד, ולכן יש ציפייה גדולה שסוף סוף זה... זה חזון גדול, שטכנולוגיה תחליף את המורים. את יכולה לראות, זה כבר במאה ה-19 כבר יש כל מיני רעיונות איך טכנולוגיות כלשהן יחליפו את המורים. אבל אני חושב שה-AI יוכל להחליף את המורים ומוקדם יותר אפילו, כמעט באופן... טוב, טוטלי. כלומר, מה פתאום?
מנחה: כן. אני אגיד לך למה. מה פתאום? בסוף אתה צריך מישהו שיסתכל לך בלבן של העיניים ויראה אותך ויגיד שאכפת לו ממך, ויתווה את הדרך וידליק אותך לאיזשהו מקצוע, ויגיד, יסביר לך למה להתאמץ על פיזיקה. אני רוצה עכשיו כתבה מאוד גדולה על פיזיקה שזה המקצוע הנחשב, הסקסי, המשמעותי ביותר. זה מפתח הזהב גם ליחידות הטכנולוגיות של צה"ל וגם לקריירות הכי משמעותיות, ואתה... אתה... אתה צריך את הבן אדם הזה שיסביר לך, שידליק אותך על הפיזיקה, שהוא יהיה כל כך מעולה ויגרום לך להתאמץ בנושא הזה, ואז אתה תהיה מפתח מחשב הקוונטים הבא. ואז... לא, יאללה, אני חושב שאת בדיליי כלשהו, זה ממש לא נכון, כי אני אגיד לך מה שאנחנו רואים על ה-AI ועל הרובוטים למיניהם.
יורם הרפז: רובוטים זה שהם מצליחים ליצור קשר מאוד אינטימי עם בני אדם. מאוד אינטימי. אנושי? נכון, גם ההדרכת הורים שלהם אגב היא טובה. הפרדוקס הוא שהם יוצרים קשר רגשי עמוק עם בני אדם יותר מאשר בני אדם. את יודעת למה? כי אין להם רגשות. זה העניין. כלומר, אם יש לך רגשות, אם עומד מולך יצור אנושי עם רגשות, אתה צריך להיות מאוד זהיר לא לפגוע בו, אתה צריך להשקיע בו. ששני אנשים נפגשים, זה מלחמה של נרקיסיסטים. כל אחד רוצה שיראו וידבר. תכף נראה לאיזה עולם אנחנו הולכים. אבל פה באמת מישהו ידבר איתך, יהיה לו... יהיה מרוכז רק בך, הוא יקשיב לך והוא יגיד את הדברים הנכונים ביותר והוא לא...
מנחה: אבל אז כשאחזור הביתה ואמא שלי או אחותי או בן זוג שלי לא יגידו בדיוק מה שאני רוצה לשמוע או בצורה מאוד נעימה כמו הרובוט, אני אשבור אותו.
יורם הרפז: אז זהו, יכול להיות. קודם כל, זה יכול להיות שעל עולם כזה אנחנו הולכים. והיום מדובר על חדרי כושר אנושיים, כלומר כל אדם כמו שהוא הולך היום לסטודיו C או לאיזה לעשות אירובי באיזה מקום או לשחק, הוא יצטרך ללכת גם כל יום שעה של כושר בשיחה עם בני אדם באינטימיות עם בני אדם. וזה... אנחנו הולכים לעולם מהסוג הזה. אבל באמת, פעם אמרו כך, שנכון שAI יחליפו את כל המקצועות, במיוחד המקצועות הידע, את הרופא, את המשפטים, עיתונאים. אבל מה שנקרא מקצועות הטיפול שדיברו על מורים, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, לא יחליפו כל כך מהר. היום אנחנו חושבים שיחליפו, בהחלט, הם יחליפו גם את מקצועות הטיפול, כי אנחנו רואים שאו את מקצוע ההורה, שאנשים יוצרים קשרים נורא מעניינים ומלאי רגש עם רובוטים. ולכן בהחלט יכול להיות שאنا הולכים לעולם... ואתה לא מודאג מזה? אתה סקרן לראות את העולם הזה, או שאתה אומר אלוהים, מה זה?
יורם הרפז: אני מאוד סקרן. צד אחד שלי, כתבתי על זה לא מזמן מאמר שבו הראתי מה AI יעשה. אמרתי שבעקבות AI חוזרים אלינו ארבעה קיצים. אני לא יודע אם את זוכרת בשנות ה-90 דיברו על קץ ההיסטוריה, פוקויאמה. אחר כך דיברו על קץ העבודה, ואחר כך דיברו על קץ הילדות, ובסוף דיברו על קץ החינוך. זה בשנות ה-90. כל אחד היה לו מחבר וזה, וזה עבר. עברו שנות ה-90, נכנסו ל-2000, אנחנו ברבע מהמאה ה-21, לא קרה שום דבר. אבל מה שקורה עכשיו שארבעת הקיצים האלה חוזרים על טורבו. אנחנו בקץ ההיסטוריה, זה מה שיווב נוח הררי לימד אותנו, זאת אומרת שמעכשיו המדיניות, לא כל שכן שוק ההון, הכל ינוהל על ידי AI. אנחנו בקץ העבודה, זה ברור לנו שרוב המקצועות יהיו מיותרים, להוציא מקצועות פשוטים, מכונאים או שוטפי כלים במסעדה, אינסטלטור. אנחנו בקץ הילדות, זה מה שראה לנו ג'ונתן הייד ב"מעשה הנייד", הטלפון הנייד הוא חיסל את הילדות, אוקיי? ואנחנו הולכים גם לקץ החינוך. ניל פוסטמן כתב ב-96 נדמה לי את הספר שלו, The End of Education. והנה החינוך ממשיך, לא. ארבעת הקיצים האלה חזרו על טורבו עכשיו בגלל ה-AI.
מנחה: אתה עושה עצובה ובא לי לבכות.
יורם הרפז: זו עכשיו השאלה אם צריך לבכות על זה או לא, זה כבר אנחנו לא יודעים. יש אנשים באמת שמזהירים מפני עולם נורא, אלה שמפתחים את ה-AI. זה הכי מעניין.
מנחה: מחשבים חיים בלי אהבה, יורם. ואיך עושים אהבה עם רובוט?
יורם הרפז: קודם כל, אני לא בטוח שאי אפשר, שאולי אי אפשר לעשות אהבה עם רובוט. אני לא בטוח שלא. אנחנו רואים את זה ביפן. אנחנו רואים את זה ביפן שאנשים מתחברים לרובוטים שלהם. היום פיתחו רובוטים בבתי אבות. ביפן תוכלת החיים מאוד ארוכה, עושים ילד אחד או שניים, אף אחד לא בא לבקר את הזקנים, ואז עשו להם רובוט אמרו שישעשע אותם, והקשרים האינטימיים שנוצרים עם הרובוטים האלה מדהימים.
מנחה: ומה יהיה על חיי האהבה שלנו?
יורם הרפז: אז קודם כל, באמת נוכל לספק אותם באמצעות יחסים כאלה. ודבר שני, אני לא יודע, אף אחד לא יודע. העולם בהולד היום, צריך להבין שהעולם כפול מקומו ומחכה לראות. אנחנו נדע את זה באזור 2030. כבר נדע לאיזה... אם משבר האקלים לא יחסל אותנו, אנחנו נדע, האם מצד אחד יש אומרים תפתור את כל בעיות... בעיות האקלים, בעיות הבריאות, בעיות כל הזה. יש כאלה אומרים שההפך, זאת אומרת שה-AI תהרוס את היחסים האנושיים, היא תחסל את המין האנושי.
מנחה: מדברים לא... לא 2030. עוד ארבע שנים.
יורם הרפז: ארבע שנים כבר נדע.
מנחה: ארבע שנים? כן.
יורם הרפז: אנחנו עכשיו בעיצומה של הפיתוח של ה... של הגנרטיבי, כלומר שזה אינטליגנציה מיוחדת, אבל מה שמאפיין את ה-AI, אנחנו כבר לא ב-AI, אנחנו ב-AGI. אנחנו ב-ASI. גם לא צריך מפתחים של AI, כי AI מפתח את עצמו, נכון? AI מפתח את עצמו בדיוק. אז אנחנו לא יודעים ואז אנחנו נדע גם מה זה יעשה לחינוך. ואני חושב שבוודאות, אני חושב שחלק גדול מההוראה, בטח בפיזיקה שדיברת, כי תראי, אמרו על ההוראה ככה, זה נכון שהמורה לא מלמד חומר. מה המורה באמת מלמד? בשביל ללמד חומר אומר, אתה יכול לקחת מחשב. הוא מלמד את התשוקה לחומר. מורה טוב מעביר תשוקה לפיזיקה, מעביר תשוקה לאנגלית, מעביר תשוקה לשירה. זה מה שהוא צריך להעביר. אבל קודם כל, יש לנו היום מעט מורים עם תשוקה לתחומים שאותם הם מלמדים, אוקיי? בוא נתחיל בזה. ובהחלט יכול להיות שגם רובוט עשוי כהלכה יוכל להעביר תשוקה לתחום. קודם אמרת משהו על זה שאפילו קפה אין להם בחדר מורים. אז צילמתי מרכז פיזיקה בנתיבות. הרי מה הבעיה בלימודי פיזיקה? שאין מספיק מורים טובים, אין מספיק ציוד פיזיקה ואין מעבדות בבתי הספר. אז הקימו מרכזי פיזיקה, בעיקר בפריפריה, למשל זה של נתיבות משרת גם את אופקים וגם את שער הנגב והרבה יישובים שמקבלים את ה... ואז שאלתי את מנהל המרכז, מה עשית כדי להביא פיזיקאי מוויצמן או מורים כל כך טובים עד נתיבות כדי שילמדו ילדים מהפריפריה פיזיקה? אז הוא אומר, דבר ראשון, הבאתי להם מכונת קפה. זו הסיבה שהם עושים את המרחק הזה. סוף סוף הם מקבלים קפה, שזה דבר שהוא בסיסי ולא קורה בחדרי המורים. אתה רוצה לספר לי משהו על קהילת חשיבה?
יורם הרפז: תראי, קהילת חשיבה, מה שאני אפרט לך, זה מופיע פה בספר הזה שלי, "חינוך במלחמה ושלום". אז המאמר האחרון, איך קראתי לו? קראתי לו... כן, זה קראתי לו "החינוך בין תקווה לייאוש, וידוי של רפורמטור מובס". הרפורמטור המובס, זה... כן, אני בן תקווה ליאוש בעניין, אז של בכלל היכולת לשנות את בית הספר. ואני ניסיתי לשנות אותו ב-95. עבדתי מכון ברנקו וייס, הגעתי כנציג של המכון לבית שמש, ודני וקנין, ראש העיר, אמר לי, "יורם, אתה רואה את הגיבובה הזאת? תעשה לי בית ספר". ואני התגייסתי לזה. איזה איש חינוך מקבל הזדמנות כזאת? תקים בית ספר של החלומות שלך. ובתמימות רבה אמרתי, אני מקים פה משהו חדש לגמרי שהאנושות לא ראתה, אוקיי? ותכננתי בית ספר שבו כל כיתה הופכת לקהילת חשיבה, לנקטנק. כלומר, אנחנו... המורה נכנס לבית הספר, מציג לילדים בעיה אמיתית, אוקיי? והילדים בשיטה מסוימת שקראתי לה קהילת חשיבה... הבעיה קראתי לה בעיה פורייה. היא מתפרקת לשאלות מחקר. ילדים מתחלקים לצוות של זוגות, כל אחד עובד על שאלת מחקר שמתחברת אל השאלה הפורייה. ובסוף, באירוע גדול מאוד, אנחנו מציגים את הפתרון לבעיה, אוקיי? זה מה שניסיתי לעשות, וגייסתי את כמובן מכון ברנקו וייס שעבדתי בו, וגייסתי את משרד החינוך. אז שר החינוך התעניין בחינוך, אמרנו רובינשטיין, אמנון רובינשטיין התעניין בחינוך, ויושב ראש המזכירות הפדגוגית דוד גורדון היה משוגע על חינוך. זה לא כמו היום שיש לנו חינוך וזה, אף אחד לא אכפת לו מה שקורה. וגייסתי את חברת אינטל, כי בדיוק פומפן הזה שהביא את אינטל לישראל, אז הוא ביקש שיום בשבוע מהנדסים יתנו לקהילה. שמעתי את זה מחבר. גייסתי קבוצת מהנדסים שבאו ועבדו וזה. בקיצור, הקמנו בית ספר שהיה בנוי על עקרונות חדשים לגמרי. גם המבנה הכללי שלו ככה, גם תכננו אותו מבחינה ארכיטקטונית, שהוא יהיה בנוי משלושה בתים. בית שזכו... טענו ינוהל על ידי קבוצה של מורים והילדים, אוקיי? ועוד המון דברים מהסוג הזה. אבל לאט לאט הגרביטציה של בית הספר הלכה והחזירה אותו לבית ספר רגיל. כשאני עזבתי פחות או יותר את המקום אחרי חמש שנים, מעט מאוד נשאר מהעניין הזה, ובית הספר חזר להיות משהו הוראה פרונטלית מצד אחד, למידת שינון מצד שני. כל זה מכוון לבחינות. זהו. ואז הבנתי ש... על בשרה ידעתי את זה בתיאוריה, שמאוד קשה לשנות את המבנה של בית הספר, את מה שנקרא הסדירויות הארגוניות שלו או הדקדוק הפנימי שלו. זה כמעט לא ניתן לשינוי. ושוב ושוב גדולי הרפורמטורים הסתערו על בית הספר. אני אמרתי שבסך הכל אני מצטרף לקבוצה נהדרת של רפורמטורים. לב טולסטוי, טולסטוי ניסה ב-Yasnaya Polyana להקים בית ספר חדש. ברטראן ראסל ניסה, ואחר כך ניסה ניל, ואחר כך ניסה פוסטמן, ואחר כך מי לא ניסה? והנה אני מצרף את שמי, ואף אחד לא הצליח סוף סוף לשנות את בתי הספר באופן מבני.
מנחה: אבל דיברנו על זה בתור כתבת חינוך, מה שאני יכולה להגיד לדבר הזה, שבסוף חינוך זה סיפור של הלב. ומה שעושה בית ספר לטוב או מוצלח או עובד זה הלב הפועם של המנהל או המנהלת שסוחף אחריו את המורים וסוחף אחריו את הילדים. למשל, טבריה, עיר שהיא מאוד-מאוד מוזנחת בהרבה מאוד מובנים, שאין בעולם ספורט כמו שצריך ואין עולם קולנוע ואין ספריה ואין הרבה דברים, לא מגיעים לשם מופעים. ובאמת עיר דלה באמצעים, ועדה קרואה. ובזכאות לחינוך, לפחות לפני כמה שנים, הם ממש עקפו אפילו ערי מרכז, את שוד וקרית אונו [שובל וקרית אונו]. איך זה קורה? ואז אתה... אתה מנסה להבין, אז... אז הם אומרים לך, זה סיפור של הלב, של נתינה אינסופית, של רצון לעזור ולהצליח. והם עשו את זה כי בתי ספר בסוף בסוף... באתי לצלם בטבריה, ובתי הספר מכוערים כמו בכל הארץ. לוח מחיק, 40 כיסאות, מסדרון עם פוסטר של אלי כהן, וככה נראה בערך כל בית ספר בישראל. אבל כשאתה מרגיש איזה שיש לב שמושקע בבית הספר, אז בית הספר הוא עובד והוא נראה אחרת.
יורם הרפז: כן, אני אגיד לך משהו. תראי, א' - אני עובד עכשיו גם בחבל אשכול ובעוטף עזה, ולפני שבוע הייתי בשדות נגב. אז שהייתי בשדות נגב לפני שבוע, אז בדיוק המנהלת בחרו שם קבוצה נהדרת, מאוד מרשימה, של 20 הורים שעשו את המהפכה במועצה, ואני לא יודע אם יעשו מהפכה, אבל בטח יתרמו משהו. והמלכה אמר להם, "תשמעו, אתם לא פריפריה, תוציאו לכם מראש". וכשאני עליתי לדבר, אמרתי להם, "אתם פריפריה. למה אתם פריפריה? כי הפריפריה מגיעה רחוק יותר". סיפרתי להם, למשל, על ספר מאוד יפה של הווארד גרדנר, האבא של האינטליגנציות המרובות, והספר הזה נקרא The Creator's Mind [The Creator Mind], המוח של היוצרים הגדולים. והוא מחפש מה משותף לאחד כמו פרויד, אחד כמו דרווין וניוטון, והוא מוצא חמישה מאפיינים משותפים, אבל אחד נורא מעניין: כולם גדלו בפריפריה. אף אחד לא גדל בווינה, בפריז. למה? כי הפריפריה תמיד יש לה דימוי מופרך לחלוטין, שוב, במרכז יש איזה דינמיקה בלתי רגילה.
מנחה: חובת הוכחה שאין לאחרים.
יורם הרפז: נכון, נכון. סטנדל אמר, "מה שבפריז הוא רשות, בפריפריה הוא חובה". ואז הם חייבים. אז אמרתי, תישארו עם מנטליות של פריפריה, רק כך תגיעו רחוק. מצבה של תל אביב מאוד לא טוב מבחינת כל הממוצעים בבגרויות, למשל, אוקיי? הוא בינוני ומטה. אז... אז זה נכון, הפריפריה היא יכולה. אבל בנוגע ללב, תשמעי, הלב מאוד-מאוד חשוב בחינוך, אין מה... אבל הלב לא יכול לפמפם אם אתה לא נותן לו תמיכה. הוא יכול לפמפם שנתיים-שלוש על בסיס התלהבות של מורים. זה מה שקוראים "התקופה החריזמטית". לכל מוסד יש מחזור חיים קבוע: הוא מתחיל בתקופה חריזמטית, מנהל חריזמטי מגייס את המורים ועובדים. אחר כך בתקופה של המיסוד, ואחר כך של המשפוט, אחר כך ההתנוונות, ואחר כך עוד פעם... אז בתי ספר בתקופה חריזמטית שנמשכת שנתיים-שלוש, לא יותר, יכולים לצאת מגדרם ולהשיג. אבל אחר כך אתה צריך לתת להם תמיכה. דיברנו על זה, תמיכה למורים, למנהלים. את יודעת כמה המנהל מסכן? אמרתי לך, עבדתי באוסטרליה, שמה הסיסמה של המנהלים היא כזאת: כל מנהל יש לו אחד שהוא Assistant Administration, הוא מטפל לו בכל בעיות האדמיניסטרציה, ואחד שהוא Assistant Pedagogy, הוא אחראי על ה... המנהל אומר, "חבר'ה, אתם דואגים לשנה הזאת, אני לשנה הבאה". ואני אומר, אתה נכנס למנהל אוסטרלי, אתה סוגר דלת כזאתי, עובי, דלת מעץ אמיתי, לא מפח כמו אצלנו, לשלוש שעות ואתה יושב ואתה דן איתו בשקט גמור. תשב פה עם מנהל, כל שנייה פורצים, השירותים מוצפים, ילד בלע שקית, אבא מתפרץ, צועק על המנהל, מה זה? זה טירוף! אז אנחנו צריכים גם לאפשר פה... אין פה המנהלים שלנו עבודה, אין. ולכן גם אין ביקוש לניהול, שהיה פעם. לפני כמה שנים, היום קשה להשיג. השבוע פרסמנו נתון... אני לא יודעת מתי משודר הפרק הזה, אבל פרסמנו נתון של ארגון מנהיגים, של מנהלי בתי הספר, 40% מהמנהלים שוקלים לעזוב עד סוף השנה הנוכחית. בבקשה! אני פתחתי איתם גם על הניהול בבית ברל, זה תואר שני בניהול ארגוני מערכות חינוך. ולפני שפתחת את הפ... לפני 18 שנים היה ביקוש עצום. ואז הייתי אומר למנהלים, כשהייתי יכול לקבל רק 40 והיו מגיעים איזה 80 מרואיינים, אז הייתי... היה לי משפט קבוע כזה הייתי אומר למנהלים, סתם בשביל הבדיחה, הייתי אומר להם, תראו... הייתי אומר למועמד, "אני לא יכול לקבל אותך לתוכנית כי מי שרוצה להיות מנהל הוא כנראה לא שפוי ואני לא מקבל אנשים לא שפויים לתוכנית שלי". אבל זה המצב. מנהל בישראל אין לו חיים.
מנחה: תגיד, שתי שאלות לסיום. אחת, כשפוגשים אותך ברחוב ואנשים מזהים, מכירים, אה, מה הדבר שהכי אומרים לך? יש איזה מיני...
יורם הרפז: קודם כל, לשמחתי לא מזהים אותי. אני עוסק בחינוך, אבל אנשי חינוך... אנשי חינוך, בעיקר, כולם יודעים מי זה יורם הרפז. אני חייב להגיד שלאחרונה באים אליי אנשים עם הספר שלי, "תחתום לי עליו", ואני מרגיש נחס, אני לא עושה ל... אני אומר להם, מה אתם צריכים חתימות? אבל בדרך כלל באים אליי שתי... עם שני עניינים: אחד, ממש בעיה פרטית, "הילדה שלי לא סובלת בית ספר וזה וזה". ואחר כך, "שמע, אני גדלתי על המאמרים שלך והספרים שלך". אלה פחות או יותר שני...
מנחה: ושאלה פופוליסטית נמוכה, אתה יכול לבוז לי, לא אכפת לי. לו אתה שר חינוך, מה הדבר הראשון שאתה עושה? או לו אתה הורה לילד שמתחנך במערכת, מה הדבר הראשון שאתה עושה? שר חינוך זה שני דברים אחרים, נכון? נכון, נכון. אני נותנת לך את שתי האופציות.
יורם הרפז: בתור... לא אקח את שתיהן. בתור הורה, הייתי שולח את הילדים שלי לבית ספר בלב כבד מאוד, ואכן כך היה. הילדים שלי כבר מזמן בגרו את בית הספר, ואני מוכרח להגיד ששניהם הפסיקו את הלימודים שלהם די באמצע ושניהם אמרו לי, "אבא, עם מה שאתה כותב... בן ובת, מה שאתה כותב על חינוך, אין לך טיעון אחד להחזיר אותנו לבית ספר". אז הייתי שולח אותם לבית הספר היום? זה הוכיח את עצמו כמוצדק? כן, אני חושב שכן. אני... אני חושב שתראי, בסופו של דבר, לחינוך הבית ספרי... ששפע מעת לעת נדמה לנו... יש פירניקים, תנועה הכל חינוך, אמרתי לו, שום דבר לא חינוך. מאיפה המצאת את השטות הזאת? החינוך הכי... הדבר הכי חשוב זה המבנה הגנטי. זה אנחנו יודעים היום מאז באמת פיצוח הגנום האנושי, וזה יש מחקרים מדהימים כמה הגנטיקה קובעת. פעם חשבו זה קובע ימין, צבע עיניים, נגיד, אינטליגנציה וטמפרמנט. היום אנחנו יודעים שזה קובע הרבה מעבר לזה. יש אפילו חוקר אינטליגנציה שאומר, "זה קובע את העמדה הפוליטית שלך", ואני יכול להסביר לך גם למה, אבל אין לנו זמן. אז קודם כל יש גנטיקה. השפעת הבית. השפעת הבית היא כבירה. ילד נכנס לכיתה א', הוא כבר עוגה אפויה. אני אומר למורים, "תנו לי אצלכם רבע שעה בבית ואני אגיד לכם אם הילד יהיה תלמיד טוב או לא, איזה מגמה הוא ילמד, אם הוא יעשה תואר ראשון, שני או שלישי. רבע שעה בבית. זה יעלה לכם 1000 דולר, אתם יודעים, בשבילכם 1000 שקל. אם טעיתי, אני מחזיר עם ריבית, אם לא, הרווחתי 1000 שקל". עכשיו, למה אנחנו יודעים? יש היום תחום שלם שאני מאוד אוהב אותו שנקרא אנתרופולוגיה של משפחות, שפתחה אותו פרופסורית מהרווארד בשם ברנרדו [לאהיר / Bernard Lahire], והיא נכנסת למשפחות והיום עושים את זה, היום בלי סוף אנתרופולוגים. היא עם שאלה אחת: מדוע משפחה אחת מטביעה... מטמיעה בילד תוכנה שתעלה אותו על מסלול של הצלחה, ומשפחה אחרת, שגם היא רוצה שילד יצליח, מטמיעה בו תוכנה, מתקינה בו תוכנה שיוביל אותו לכישלון? למה? מה? והיא עוברת פרק פרק פרק, והיא מראה איך משפחות בונות ילדים לכישלון או להצלחה. ולזה יש השפעה כבירה. השפעה נוספת שלישית זה לקבוצת הגיל. חוקרת אחרת בשם ג'ודית ריץ' מראה שלקבוצת הגיל בגיל ההתבגרות המוקדם, שמתחיל היום בגיל 9, 10, 11, אוקיי, ילדים עוברים תהליך שנקרא separation individuation. זה תהליך שבו הם נפרדים, יוצאים מהסימביוזה עם ההורים, מחליפים את ההורים בקבוצת הגיל, וכאן הכי חשוב להיות קרוב למלכת הכיתה והפומו המפורסם. עשו יום הולדת, לא הזמינו אותי, עשיתי יום הולדת, אף אחד לא בא. וילדים פה בונים את האופי מחדש. זה גם בדיוק individuation, זה תקופה שבה הילדים שואלים את עצמם, "מי אני? יפה, מכוערת, מושכת, דוחה, חכמה", זה וזה. ואז בהשפעת קבוצת הגיל הם בונים... לקניון יש השפעה כבירה. אני אומר, שעה אחת בקניון משפיע יותר מ-100 שעות מחנך. וכמובן לניידים, זה ראינו, זה הניידים ממש משנים את המוח, פיזית. פיזית, אוקיי? אז... ובסוף בא בית הספר וההשפעה שלו היא שטחית ביותר, אוקיי? אז אה... אז ואז אתה אומר להורים, תימנעו? ואז אני אומר להורים, שלחו את הילד, לא יקרה לו כלום. לא שלחו את הילדים לבית ספר, לא יזיקו לו מאוד, הוא יפגוש איזה חבר, אבל תדעו שזה עליכם. אגב, זה מה שאומרים פה כולם באמת, שזה עליכם, שהחינוך של הילדים הוא עליכם ההורים ולא על אף אחד אחר. אל תעשו outsourcing לסיפור הזה.
עכשיו, אם אני שר חינוך, כן, אז תשמעי, מה שהייתי עושה אילו אני שר חינוך, הייתי פותח, שימי לב, ספר כלים פחות או יותר מחטיבת הביניים. נגיד, יסודי יקבלו איזה יסודות, אבל בחטיבת הביניים הייתי פותח לילדים בתי ספר לרפואה, לילדים בתי ספר למשפטים, לילדים למדעי מחשב, לילדים, name it. עכשיו, תארי לך שילד בחחר שהוא רוצה להיות רופא, ותתפלאי שבגיל הזה כבר יש להם תחושה של מה הם רוצים להיות. זו תאוריה אחרת, נעזוב אותה עכשיו. עכשיו, איך ילד מגיל ארבע, חמש כבר מתחיל לזהות מה מיוחד בו, במה הוא חזק? נעזוב את זה. עכשיו, תארי לך שילד לומד רפואה כי הוא רוצה להיות רופא, הוא לומד מדעי מחשב, הוא מת... הוא רוצה לפתח אלגוריתמים, רוצה לעשות אקזיט. נגמרו בעיות המשמעת. בית ספר לספורט, בית ספר לאומנות, אוקיי? זה... א'. אז זה בית ספר אחד שהייתי נותן לו. בית ספר לכלים, על אמת, על אמת. זה באמת כלים שאתה רוצה. הילדים האלה אגב לא היו לומדים סתם רפואה, כי הם ילדים, הם לא... אוקיי. ולכן הייתי גם רוצה לנסות להשפיע עליהם קצת יותר, אז הייתי מלמד אותם, שימי לב, את ההיסטוריה של הרפואה, את הפילוסופיה של הרפואה, את הפסיכולוגיה. הייתי מכניס להם את הכל יום בשבוע. ואגב, אני יכול לקחת אותך לבית ספר מקיף ג' בבאר שבע, ותראי את הילדים משכונות חלשות איך הילדים האלה לומדים בסורוקה ומלמדים אותם רק סטז'רים, אוקיי? אז הייתי... זה אז יום בשבוע הם היו בבית חולים, הם כבר היו רופאים, אוקיי? אז זה בית ספר אחד. רוב הילדים היו הולכים לשם כי זה בתי ספר נורא תכלס, נותנים לך מטרה, כלים, לך. אבל יש לנו בבית הספר, בקרב הילדים, גם ילדים נקרא להם חנונים, קוראים להם חננות ויורדים עליהם, "מה אתה חופר?", ואנחנו הורגים את הילדים האלה במערכת שלנו. הם העתיד של המדינה הזאת. הראשונים זה האליטה המקצועית, הם האליטה התרבותית שלנו. להם הייתי פותח בית ספר שבו היו מלמדים המון פילוסופיה והמון אומנות והמון היסטוריה, והילדים האלה גם יום בשבוע היו עושים בתיאטרון הקאמרי או בסימפוניה או בזה. אחר כך הייתי פותח בית ספר מסוג שלישי, חופשי לגמרי, וזה מתאים לילדים בעלי שלושה סוגים של מנטליות. הראשונים, יש להם מנטליות אינסטרומנטלית, הם רוצים תכלס. השניים, אני קורא להם, יש להם מנטליות אינטלקטואלית, הם באמת רוצים ללמוד, זה מעניין אותם, את פוגשת אותם בישיבה, בניו-אייג', בכל מיני. והאחרים, יש להם מנטליות שאני קורא לה אוטונומית, זה ילדים שאתה לא יכול... זה חייב לבוא מהם, לא בא, אתה הולך גם להתנגשות. אז הייתי פותח שלושה בתי ספר כאלה. שם לא היו בעיות משמעת. ילד היה לומד בכיף, זה היה נורא רלוונטי מבחינתו. זה מה שהייתי עושה כשר חינוך.
מנחה: וואו, זה המון. זה מלא, הרבה עבודה. זה מהפכני. כן, טוב, א'... מדהים. איזה מוח יש לך? כמה חשיבה יצירתית ומבריקה ומהפכנית ופורצת דרך? ואתה... באמת, קשה לכמת במילים את הסיפור הזה שנקרא יורם הרפז. תודה רבה, תודה על כל הדברים המעניינים האלו, והלוואי ומשהו מזה יקרה. הלוואי. תודה רבה.
