דברי פתיחה: ד"ר רננה גרין-שוקרון
הקרנת סרטון יוטיוב של השיר "אבא סיפור" מאת יהונתן גפן, לחן: מיקי גבריאלוב:
"ים כחול ושמיים
שתי סירות של נייר
הדייג יורד למים
ורוכב על גב של דג אל האוצר.
כפר ירוק בין ערביים
פרדסים ושדות
האיכר חוזר לבית
מנשק אישה יפה וילדות.
אבא סיפור
אנ'לא יכול לישון
ירח מסתכל לי בחלון
עוד מעט אני אהיה
גדול יותר מדי
אז אבא עוד סיפור אחד ודי.
שלגיה סינדרלה
הדובים ישנים
ואולי זה רק נדמה לך
מי יושב על הכיסא שלי
אני.
אבא סיפור...
יום אחד בן המלך
התחפש לנסיכה
התחתן עם הצפרדע
והכל נשאר בתוך
המשפחה
טוב טוב שנשאר"...
השיר "אבא, סיפור" שכתב יהונתן גפן, הלחין ושר מיקי גבריאלוב, מתאר את הסיטואציה המיטיבה, שמי שזכה לה יישא אותה בזיכרונו כל חייו – הורה מספר לילדו סיפור לפני השינה כדי שהילד יירגע ויחוש ביטחון וכדי לסייע לו להיפרד מפעילויות היום באופן נעים וברגע של אינטימיות רכה...
בשיר ששמענו משולבים אזכורים של האגדות הקלאסיות המוכרות בתרבויות רבות בגרסאות שונות. אותם סיפורים על שלגיה, סינדרלה, הנסיך הצפרדע, הדייג ודג הזהב, שלושת הדובים ואחרים שהתגלגלו בתרבות במשך דורות באמצעות סיפור בעל פה שסיפרו אימהות וסבתות, מטפלות ומורות (ואולי גם אבות וסבים), לילדים ולנכדים, גם לפני שהיו בנמצא ספרי ילדים מודפסים.
ברונו בטלהיים, פסיכואנליטיקאי ופסיכולוג הילדים, כתב על כוחם של הסיפורים האלה בספרו הידוע "קסמן של אגדות" (רשפים, 1970), וטען כי האגדות הללו שרדו כל כך הרבה שנים כיוון שהן עוסקות בנושאים אנושיים אוניברסליים שמעסיקים בני אדם לאורך חייהם, כמו אהבה, קנאה, יחסי הורים וילדים, יחסי אחים, גדילה, התבגרות, זוגיות, פרידה, עושר ואושר והבדלי מעמדות, ולכן הן מדברות לכולם וכל אחד יתחבר אליהן ויבין את הסמלים והמסרים שבהן על פי השלב ההתפתחותי בו הוא נמצא והנושאים הרגשיים והאקטואליים המעסיקים אותו.
שירם של גפן וגבריאלוב מתייחס גם לאופן שהסיפורים שילדים שומעים נטמעים בזיכרונם ובדמיונם, מתקשרים ביניהם, עוברים עיבוד ומשתלבים במאגר הזיכרונות, האסוציאציות, והבנת העולם המתפתחת שלהם.
ברוכים הבאים להתכנסות השנתית שאנחנו מקיימים במתכונת זו במסגרת יום ההפנינג בספרות ילדים על שם רחל הרמתי זו השנה ה-15.
יום זה מבטא את האמונה שלנו כמכללה בחשיבותם של הספרים והקריאה בספרות ילדים ונוער ובתרומתם הגדולה של הספרים לחייהם של כלל הקוראים ושל הקוראים הצעירים בפרט. מתוך אמונה זו, אנחנו עוצרים בכל שנה ליום אחד את שגרת הלימודים ואימוני ההוראה, כדי לקרוא יחד יצירות ספרות לילדים, לחשוב עליהן, לדון בהן, להתנסות במפגשי למידה חווייתיים סביב ספרים, וזאת במטרה לחוות בעצמנו את החיבור לספרות הילדים ולרכוש כלים נוספים להנחיל את הנאת ואהבת הספר והקריאה גם לילדים בבתי הספר ובגנים.
כותרת היום "מה קורא?" מסמנת את הבחירה שלנו להתמקד הפעם בספרים עצמם ובקריאה בהם כנושא היום וכנושאם של סיפורים.
השאלה היומיומית "מה קורה?" שאנחנו שואלים כשאנחנו פוגשים מישהו, יכולה בהחלפת אות אחת להפוך לשאלה ששמה את קריאת הספרים במרכז סדר היום שלנו;
השאלה הזו "מה קורא? באלף סופית, שואלת: "מה אתה או את קוראים? מה אתם מעדיפים לקרוא? איך מתאימים לכל קורא את הספר המתאים לו? מהם הקריטריונים שיש לקחת בחשבון בהתאמה הזו? כגון השלב ההתפתחותי בו הקורא נמצא, הגיל, הרמה הלשונית, כישורי החשיבה, הצרכים הרגשיים, תחומי עניין ונסיבות חיים מיוחדות.
ואפשר לשאול גם: מה נגע בך מהסיפור שקראת? מה נשאר לך מהסיפור? ידע חדש? תובנה חדשה לגבי עצמך או אחרים? או לגבי מצב מסוים? ואיך אתה קורא? מהר כדי לדעת מה יקרה לגיבורי הסיפור? או שאתה חושב תוך כדי ובסיום הקריאה מה הסופר או הסופרת מנסים לומר לנו באמצעות הסיפור שכתבו, או מה הוסיפו האיורים לסיפור הכתוב במילים?
ועוד שאלות: איך מעודדים קריאה? ואיך הופכים לימוד ספרות לחוויה מהנה? ואיך סופרים וסופרות כותבים סיפורים? והאם גם אני יכול לכתוב?
השאלות רבות, אבל הזמן שלנו ושל הילדים לקריאה מצטמצם בגלל הגורמים השונים המתחרים על תשומת הלב שלנו.
הסופר והמאייר האמריקאי ליין סמית עוסק בספרו בעל השם המפתיע "זה ספר" במקומם של הספר ושל הקריאה בספרים בעידן של המסכים שאנחנו חיים בו:
הקרנת סרטון: "זה ספר" מאת ליין סמית (עם עובד, 2011).
"זה ספר" הוא ספר תמונות, שלא ניתן להבין אותו ללא השילוב המיוחד בין הטקסט הכתוב לאיורים. הסיפור הבנוי מדיאלוג בין חמור וקוף, מתאר את החמור הקטן, המסמל את הדור הצעיר, תוהה מה הקוף הבוגר מחזיק בידיו ובמה הוא שקוע?
למעשה, הסיפור עוסק בפער הדורות ובתחושה של הדור הצעיר שספרים הם דבר מיושן ולא מעניין, כי העולם המודרני מתנהל באמצעות מסכים דיגיטליים, שיש בהם אור, קול, תנועה, צבע, גירוים שמתחלפים במהירות, משחק והפעלה של המשתמש, ולא ישיבה פסיבית.
הספר פונה לקהל רב-גילאי, למרות שהוא נראה כמו ספר לגיל הרך, כיוון שרובו תמונות והטקסט בו מועט, וגיבוריו בעלי חיים. אבל הנושא שהוא עוסק בו לקוח מעולמם של ילדים קוראים – תלמידי בית ספר, ומהעימות החוזר בינם ובין המבוגרים.
הרחקת הדיון מעולם בני האדם, או מוויכוח שמתנהל בין הורה למורה מבוגר ובין ילד, והשימוש בהומור בטקסט ובאיור, מעוררים עניין, סקרנות, שעשוע, ומביאים את הקורא לחשוב, להפיק את המסרים בעצמו מבלי שירגיש שהביקורת מכוונת נגדו. בסופו של דבר הסיפור מזכיר את האמת הידועה, שלא השתנתה: לספר טוב יש כוח-על! כמו שרואים בכריכה של הספר הזה מאת דידיה לוי (טל-מאי, 2025). בספר הזה יש חתול שרוצה לטרוף עכברים והוא מקריא להם סיפורים וכך הוא מושך אותם מתוך החורים. אבל אז הם נהיים חברים והוא לא יכול לאכול אותם.
עיון בספרי ילדים ונוער שיצאו לאור בשנים האחרונות (רשימת ספרים בנושא "ספרים וקריאה" נמצאת באתר הספרייה ובמרכז לספרות ילדים – רשימות ביבליוגרפיות) מגלה לנו שספרים, ספריות, סופרים, קריאה וכתיבה יצירתית – הפכו כולם לנושאים של סיפורים.
ספרים כמו "חטפן הספרים", "הנסיכה והענק", "כוח העל של הסיפורים", "הסיפור של נל הפיראטית" וגם "שש נקודות" – סיפורו של הנער לואי ברייל שפיתח את הכתב לעיוורים כי היה עיוור ורצה לקרוא – מספרים לנו על הרצון והצורך האוניברסלי לשמוע ולקרוא סיפורים.
סיפורים כמו "הילד שאהב לאכול ספרים", "הסיפור שאינו נגמר" ו"המדריך של צ'רלי ג'ו ג'קסון איך לא לקרוא" מספרים על מה שקורה לנו במהלך הקריאה בספרים ואיך גם מי שלא אוהב לקרוא נכבש בקסמו של הספר אם הוא רק מנסה.
הספרים "אריה הספרייה", "עכבר הספרייה", "חתול טרלול", "מדלן וכלבת הספרייה", מתארים אירועים שמתרחשים בספריות, כמו שעת סיפור או קריאה של ילדים שמתקשים בקריאה בפני כלבים וחתולים המאזינים להם בלי לשפוט אותם, זה קורה בניו יורק בספריות ציבוריות.
ספרים כמו "הספרנית הקטנה בעולם" או "הכל בגלל סופר מר" מספרים על ספרניות מיוחדות והקשר הקרוב שלהן עם הקוראים שלהן. וישנם ספרים כמו "האי של נים", "יקינתון" ו"האישה ששינתה את העולם" שמספרים על סופרים וסופרות והשפעתם על חייהם של הקוראים.
ואילו הסיפורים "גוני גרין בבית הספר", "תשמעו סיפור," "האריה של שעת סיפור"
מתארים ילדים שמספרים סיפורים ומראים שהם מבינים איך בונים עלילה מסקרנת, איך יוצרים מתח וענין, איך מעצבים דמויות מעוררות עניין והזדהות, אבל לא תמיד מבינים את הגבול הדק שבין מציאות ודמיון, בין להמציא סיפור או לשקר. אתם מוזמנים לחפש ספרים אלה בספרייה ועוד בספרייה...
*
ספרים וקריאה היו חלק מרכזי בחייה ובעבודתה החינוכית של רחל הרמתי ז"ל, שנמנתה על סגל מכללת דוד ילין בשנות ה-90, כמדריכה בסדנה לגיל הרך.
רחל נולדה בירושלים במאי 1936. היא גדלה והתבגרה בעיר ואת שירותה הצבאי עשתה במסגרת הנח"ל בקיבוץ עין הנצי"ב. לאחר שחרורה מצה"ל למדה הוראה בסמינר לוינסקי בתל-אביב. מאמצע שנות החמישים עבדה כגננת במושב אלקוש בגליל המערבי ובהמשך ביישוב קריית שמונה שהיה אז בראשיתו.
לאחר נישואיה לראובן, חזרה לירושלים ועבדה כגננת במושב רוגלית, מיישובי פרוזדור ירושלים. הימים היו לא קלים ורחל נאלצה לפעמים לישון במושב ולא לשוב הביתה בשל קשיי הנסיעה בדרכים. בהמשך קיבלה העברה לגן ילדים בקרית יובל אותו ניהלה וזכתה להערכה רבה על עבודתה. הוצע לה לפקח על גני ילדים ולצאת ללימודים באוניברסיטה, אבל רחל, שהקשר הקרוב והישיר עם הילדים היה בנפשה, דחתה את ההצעה והעדיפה להמשיך לעבוד עם הילדים כגננת. עם זאת, קיבלה על עצמה להדריך גננות צעירות במסגרת סמינר "אפרתה". היא פיתחה משחקי חשבון והכנה לכתיבה עבור ילדי הגן והציגה אותם בימי עיון ובהשתלמויות לגננות, וזכתה להדים רבים על הרעיונות והכלים שפיתחה ועל תרומתה למערכת החינוך בגיל הרך.
בעקבות בעיות בריאות פרשה ב 1968 ממערכת החינוך העירונית, אבל בהמשך כשהמצב השתפר, פתחה גן ילדים בביתה שבשכונת בית וגן, אותו ניהלה במשך 20 שנה. בני ביתה של רחל, ראובן בן הזוג והבנות, כולל הכלב והצב, השתלבו באופן טבעי בפעילויות השונות של הגן. היציאה אל הטבע, השירים והריקודים, הקריאה בספרים, טיפוח הדמיון באמצעות הצגות, משחקים ויצירה בחומרים היו לדעתה של רוחל'ה חלק מהותי מתהליך ההתפתחות והלמידה של כל ילד בגן שלה.
הורים היו רושמים את ילדיהם לגן של רחל – רוחל'ה בפי מכריה, עוד בטרם הילדים נולדו. בגן למדו תמיד בהרמוניה ילדים ממגזרי אוכלוסייה שונים: חילוניים, דתיים וחרדים. לאורך כל השנים שילבה רחל בכל קבוצה גם ילדים בעל צרכים מיוחדים. לשם כך פנתה לקבל מידע והדרכה מהצוות הרפואי שטיפל בילדים הללו.
רחל הייתה מלאת שמחת חיים. היא הייתה שוחרת תרבות שהתעניינה בתחומים רבים. היא אהבה ללמוד, לקרוא, לטייל בארץ, להאזין למוסיקה, לנגן בפסנתר, לשיר, לרקוד, לצחוק, ולארח חברים וחברות, שמעידים על יכולת הנתינה וההקשבה שלה ועל הרגישות לאחר ולצרכיו. מעל לכול עמדה תמיד המשפחה הקרובה: ראובן בן הזוג, שלוש הבנות והנכדות והנכדים, בהם השקיעה את כל אהבתה וכישרונותיה ואיתם חלקה את תחביביה.
לאחר שנות עבודה ארוכות כגננת הוזמנה רחל לתרום מניסיונה ומידיעותיה לגננות לעתיד, ובשנת 1993 התחילה לעבוד במכללת דוד ילין כמדריכה בסדנה לגיל הרך. היא מילאה את תפקידה במסירות, בסבלנות ובאהבה, לימדה את הסטודנטיות כיצד לנצל חומרים מהסביבה היומיומית ולהעשיר את הפעילות בגן.
בנובמבר 2005 בעת עבודתה במכללה לקתה רחל באירוע מוחי, ממנו לא התאוששה. לאחר שלוש שנות סבל נפטרה. משפחתה של רחל החליטה להנציח את זכרה במסגרת הפעילות השנתית שאנו מקיימים לעידוד הקריאה בספרי ילדים. תרומתם מאפשרת לנו ליהנות מתוכנית היום ועל כך אני מודה להם בשם כולנו.
תודה לראובן ולבנותיה של רוחל'ה, ובהזדמנות זו אני מבקשת להודות לכל השותפים והשותפות בהכנת והצלחת היום הזה: לראשות המסלולים – מאיה רם ברגר, תמר מישלי, דנה שוהם-קוגלמוס, מיכל ניסים, שרה דאר-עיסא, רולא כורד בדארנה ודיאנא דעבול; לצוות המדריכות בסדנאות למשאבי למידה, ולמדריכים ולמדריכות הפדגוגיות היצירתיות שלנו שהכינו והעבירו את הסדנאות. אני מודה גם להנהלת המכללה ולכל חבריי במחלקות השונות של המכללה שהתגייסו ותרמו להצלחת היום, לניצן בר שעיצבה את המודעות היפות וכן למתמללת תמר שפנייר.
השאלה המרכזית שמעסיקה כיום סופרות וסופרים, אנשי חינוך והוצאה לאור היא איך לעודד ילדים ובני נוער לקרוא ספרים כשחלק ניכר מהפעילות היומיומית שלהם מתבצע במסכי המחשב, הטלפון הנייד והטאבלט, ואיך לכתוב ספרים שימשכו את הילדים לקרוא?
מיה מיטב היא סופרת ומשוררת שכותבת לילדים ולנוער.
היא למדה עיצוב גרפי ועבדה כמעצבת, ובהמשך למדה לתואר ראשון בספרות במסלול לכתיבה יצירתית ובמסלול הרב-תחומי במדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב וסיימה בהצטיינות. בשנת 2024-2025 השתתפה בתוכנית משיבי רוח: תוכנית מנדל למנהיגות רוח בקהילה, באוניברסיטת תל אביב. עכשיו את לומדת תרבות הילד לתואר שני...
(מעניין לראות מאיזה תחומים מגיעים לכתוב לילדים...)
מיה פרסמה עשרה ספרי ילדים: לגיל הרך, ליסודי ולנוער צעיר.
ספריה לגיל הרך יצאו לאור במסגרת "ספריית פיג'מה" ו"מכתבת אל פאנוס" בעברית ובערבית.
בנוסף היא כותבת שירים, סיפורים קצרים וכתבות למגזין לילדים אדם צעיר, לירחון גלילאו צעיר ולמגזין המקוון "הפנקס", וכן טור אישי-ספרותי בשם ״פינת קריאה״ במדור הורים באתר עיתון "הארץ", והמלצות על ספרי ילדים ונוער ב ynet.
בשנת 2024 מיה יזמה פרויקט שכלל ספר שירי ילדים פרי עטה לצד יצירות אמנות ישראלית-עכשווית שאצרה רעות ברנע, אשר לווה בתערוכה לכל המשפחה במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב. מיה גם מקיימת מפגשי סופרת ושעות סיפור לילדים.
בנוסף, היא יוצרת ומגישה פודקאסט בשם: ״מה קוראות האיילות?״ יחד עם הסופר גור אילני. הפודקאסט עוסק בספרות ילדים ונוער, ונמצא בעונתו השלישית. עד כה פורסמו מעל 20 פרקים.
מיה תנסה לענות על שאלת מיליון הדולר: איך לכתוב ספרי ילדים בעידן המסכים?
