אני מתרגשת ושמחה להשתתף בהפנינג המוקדש לנושא האהוב עליי. תודה על ההזמנה לרננה, מנהלת המרכז לספרות ילדים ונוער, תודה על הרוח הלבבית. תודה לכם פרחי ההוראה – ביטוי יפה – בחרתם לעסוק באחד המקצועות הכי חשובים - הוראה וחינוך. בתור אמא, אין גבול לאהבה שלי אליכם. תודה מראש.
נעשה תרגיל קטן? למי יש אינסטגרם? טיק טוק? צלמו את עצמכם תמונת סלפי, צלמו אותי במכללה, את מכללת דוד ילין, ותייגו ברשת החברתית... עכשיו רגע, צלמו מה שבא לכם, במרחב, את המצגת, את עצמכם בסלפי, תעלו לרשת, תייגו, ואז הכניסו את הטלפונים אחרי כן. יש? גם אני אצלם אתכם רגע... אני אעלה אחר כך ואתייג. אוקיי... עכשיו האירוע מתועד ברשת, בפרפרזה על האמירה המפורסמת של דקארט: אני מתועדת - מַשמָע אני קיימת.
לפעמים אני שואלת את עצמי – מיה, למה את כותבת? למי יש סבלנות לקרוא, כולם בטיק טוק, יש מלחמה, למה את כותבת? ואז אני נזכרת שזו אמנות. ואמנות עושים לשמה. למען האמנות. זה לא עניין של סיבה ותוצאה, אנחנו חייבות להמשיך לקרוא ולכתוב עם ולמען הילדים והילדות כי זו אמנות. אמנות שמרחיבה את הנפש ומעשירה את היכולת לדמיין ולהכיל את החיים הסוערים שלנו. אמנות שהיא אלכימיה – אני יוצרת יש מאין, מחברת מילים וצלילים למשפטים ופסקאות שהופכים לסיפור עם התחלה, אמצע וסוף. סיפור שהוא חלון לעולם הדמיון.
כשאני פותחת ספר ומתחילה לקרוא, הכול יכול לקרות. הספר שולף אותי מהבית, מהגינה, מעביר אותי לזירת התרחשות חדשה, למקום או יקום אחר מהעבר הרחוק או מהעתיד הלא נודע. ספר יכול לרגש, להעציב, להצחיק, גם ללמד משהו חדש, גם לנסות לחנך אותי. לעורר מחשבה, להשפיע על השקפת העולם שלי, עיין ערך צנזורה והחרמת ספרים. ספרים פונים באופן בלתי אמצעי אל הרגש, כמו כל יצירת אמנות טובה שיכולה להביא אותנו לידי דמעות ולא נדע למה.
היום אני פה בשני כובעים. בתור חוקרת בלשית של ספרות הילדים אני מסתכלת על הספרים במבט-על מתוך הקשר הספרותי, ביוגרפי, פוליטי, תרבותי. בנוסף, אני מסיטה את הווילון, כמו ב"קוסם מארץ עוץ" ומציצה מאחורי הקלעים של הספרים – אני מחפשת סגנון, איורים אמנותיים ועוד. מצד שני, כדי לכתוב בעצמי שירים וסיפורים לילדים וילדות אני צריכה לשכוח את כל הדברים הנפלאים האלה וככה אני זוכה לעסוק באמנות הנפלאה של ספרות ילדים שלשמה התכנסנו כאן היום.
הכנתי תכנית מעניינת, אם רק נספיק הכל. נפתח עם היכרות קצרה, איך התחלתי לכתוב. אדבר על תהליכי כתיבה, רעיונות, השראה, ועל דני מאסלי, סדרת הספרים שכתבתי המשלבת בין תרבות המסכים לעולם של היום. אחר כך אשאל האם המהפכה הדיגיטלית משפיעה על ספרות ילדים? בלי לעשות ספוילר, זו שאלה די רטורית, בעצם יש לשאול איך ולא האם. נראה מה קורה היום, איך העידן הדיגיטלי, עידן עודף המידע משפיע על הכתיבה לילדים, לדור אלפא שנולד עם סמרטפון ביד. איזה מקום יש לספרות בעולם של טרנדים ושל משפיענים בטיק טוק, ובסוף נקשור את כל החוטים וננסה לחשוב ביחד מה הלאה, מה לדעתי הרווח של נשות ואנשי חינוך מסטורי טלינג, ואיך להשתמש בסיפורים כדי להביא ערך, להביא חוויה, כך שהסיפור יעורר הזדהות ושיתוף פעולה.
אז איך התגלגלתי לספרות ילדים? הכל התחיל בזה שיום אחד פתחתי בלוג בשם "אמא ירוקה", כתבתי בו על נושאים ירוקים וגידול ילדים ואורח חיים בריא בלב העיר הגדולה. סיפרתי על בניי, שלא הבדילו בין תפוח ומשמיש. אנשים הגיבו לבלוג. זה היה מאוד קוּל (אגב, הבנתי שכבר לא קוּל להגיד קוּל... אבל אני מדור X ותיכף נדבר על דורות). אז החלטתי ללמוד כתיבה ברצינות, בתור ילדה תולעת ספרים בעבר ואמא בהווה רציתי להתמקד בכתיבה לילדים. נרשמתי לסדנה, כתבתי שירים ושלחתי למגזין מקוון לספרות ילדים ונוער בשם "הפנקס". הבנתי שזה הכיוון - הגעתי הביתה.
ואז היה לי רעיון לספר חדש. יומן אישי, מכירים? בלוג מכירים? למה שלא נשלב בין שני אלה. כך התחלתי לכתוב ספר על ילד שרב עם אמא, והיא אמרה לו שיפתח יומן לשחרר את העצבים. אבל הוא פתח בלוג אנונימי בשם דני מַאסלִי. תגידו את זה כמה פעמים ברצף ותראו מה יצא... די נמאס לי. אז מה קורה לילד מחונן ודי בודד שיום אחד פותח בלוג. מה לא? בהתחלה הוא סתם מקטר על אמא, על בית הספר, על האחים הקטנים התאומים שהוא קורא להם בבלוג עמי ותמי, על אבא שלו שהוא בלש פרטי – ישראל שרלוק הולמס. הכל אנונימי בלי שמות. אבל הוא מספר על דברים אמיתיים. אז ילדים מגיבים לפוסטים, דני מתלהב, מעלה עוד פוסטים וגם חידות ונוצרת חבורה של מגיבים. כמו שאתם רואים, השמות של המגיבים הם משחקי לשון כמו: דני מאסלי, אלי קופטר, מִישקָה פוֹפֶר. שימחה ריף. הכל מלא חידודי לשון.
יום אחד דני פותח חבילה שהוא חושב שאבא שלח לו מחו"ל, יש שם כתב חידה, טלסקופ ומשקפי שמש. הוא מעלה את הצופן הסודי לבלוג, ומתחיל לפתור אותו אונליין עם החברים הווירטואליים שלו. הם נשאבים לתוך סיפור בלשי, קצת מן חסמב"ה אונליין, ומכאן מתחילה תעלומה מותחת ומשעשעת שבה מגלה דני מעט על הוריו והרבה על עצמו. כמו בהרבה משפחות טובות.. בלי ספוילרים, הוא והחברים פותרים את הצופן שמסתבר שהוא איום אמיתי, וביחד מצילים את העולם.
הספר כתוב כבלוג, יש פוסטים שהגיבור כותב בגוף ראשון ויש תגובות, בין לבין יש הודעות וגם צ'אטים בין הילדים. כל התקשורת בספר היא תקשורת כתובה, זה היה חדשני ב-2017 וגם היום. הבן שלי אמר לי: בחיים לא יוציאו את הספרים שלך, ויש לכך שתי סיבות. אין בספר שלך פרקים, וכתבת ב"ֶּצֶפֶר" במילה אחת במקום בשתי מילים. אמנם הוא חכם מאוד הבן שלי, אבל בזה הוא טעה. הספר יצא, וכתבתי עוד שני ספרי המשך. בסך הכול יצאו שלושה ספרים.
שמתם לב לשפה הגראפית בספר, יש בו אימוג'ים שעשו אותם במיוחד לסדרה. האימוג'ים מחליפים איורים, בכל ספר הוספנו עוד אימוג'ים לפי רשימה שביקשתי. היה כיף. רואים פה על הכריכות את האימוג'ים.
אני מתייחסת לכל ספר שאני כותבת כמו לסטארט אפ, תמיד אני מתחילה מהרעיון. כך זה היה עם סדרת דני מאסלי וגם עם הספרים לפעוטות. הספר הראשון שכתבתי היה "אמא מה זה עושה", כתבתי אותו בהשראת בני הצעיר ששיגע אותנו בגיל שנתיים עם השאלה "מה זה עושה?". זה נתן לי רעיון לסיפור על ילד ששואל את אמא מה כל חפץ עושה, והוא לוקח חפצים שונים לחדר ובונה מכל החפצים משהו אחר. הרעיון היה לשלב בין יצירתיות שֶבָּה יש כמה שימושים לחפץ ובין משחק דמיון לילדים, שמצליחים בזה יותר ממבוגרים. את הספר אייר אביאל בסיל וזה פיקצ'ר בוק ((picture book קלאסי, כלומר הספר לא עובד בלי איור. הקריאה בו משותפת לילד והורה. כמו קסם. בעצם כל ספרי הפעוטות שאני כותבת הם picture books, ספרים מאוירים. קשה לתרגם את זה לעברית. קוראים לזה ספרים מאוירים, אבל זה לא מעביר את העומק של החוויה. ההורה קורא והילד מוסיף קריאה חזותית והסיפור עובד ביחד: טקסט ותמונה.
כשאני שולחת כתב יד להוצאה, אני כותבת הוראות בימוי למאיירים. כי חלק מהסיפור עובר בטקסט וחלק עובר באיור. בואו נציץ לספר שאני עובדת עליו עכשיו, קוראים לו "מבוקר ועד ליל" הוא מלווה מהלך של יום שלם בחיי ילדים. אפשר לראות סקיצה של המאיירת הנפלאה נורית גרוס, זה הדף הראשון בספר – בוקר חדש, דף פתיחה. בדרך כלל בספרי שירים לילדים יש שיר ולידו איור. האיור מגיב לטקסט מולו. אבל מה שמיוחד פה, שזה מאויר כמו ספר תמונות ויש בו שירים שונים, אבל האיורים מלווים את אותה הילדה ביום אחד בחיים, מרגע הקימה בבוקר עד לשינה בלילה. האיור מספר סיפור לצד השירים, מבוקר עד ערב.
כל העניין של ספרות ילדים כפי שהיא מוכרת לנו, התחיל לפני מאתיים-מאתיים וחמישים שנה, בתרבות האנושית זה פסיק. אנחנו מדברים על תקופה שבה לילדים לא הייתה ילדוּת כמו היום, לא היו להם זכויות חוקיות, ילדים לא ידעו לקרוא, תפיסת הילדות לא הייתה כפי שאנחנו חושבים עליה היום בתור תקופת חיים נפרדת, שבה המבוגרים צריכים לטפח אותם ולדאוג להם ולחנך אותם, את הדור הבא. ילדים רבים לא שרדו מעל גיל 10, ההורים רק חיכו שהם יגדלו מספיק ויעזרו באחזקת הבית. כאן רואים ציור מפורסם ששמו "משחקי ילדים" של פיטר ברויגל, מהמאה ה-16, ואפשר לראות פה משחקי ילדים מהמאה ה-16.
סיפור טוב עם עלילה, עם התחלה אמצע וסוף, את זה בני אדם אנשים אהבו מאז ומעולם. האדם הקדמון ישב סביב המדורה בסוף היום וסיפר בסוף יום סיפורים על הצייד הגיבור שצד ממותה והאלים לצידו. סיפורי מיתולוגיה עברו מפה לאוזן בכל התרבויות במשך שנים רבות, עד שהומצא הכתב וסופרים כתבו אותם. מספרי סיפורים המציאו אגדות עם שאחרי שנים הועלו על הכתב, כמו שארל פרו במאה ה-17 והאחים גרים בגרמניה במאה ה-19. סופר נחשב בעבר הרחוק מי שידע לקרוא ולכתוב, כי רוב האנשים לא ידעו קרוא וכתוב, מה שהיום מובן מאליו. אז זה היה מקצוע בפני עצמו והיום כל ילד יכול להיות סופר. היום, כשכל אחד יכול להיות סופר, כולנו יודעים קרוא וכתוב, יש AI והכל נגיש וזמין במרחק לחיצה, זה כמובן משפיע על מצב הספרות בכלל ועל ספרות ילדים בפרט, שסובלת גם ככה מהתפיסה השגויה כאילו כל אחד יכול לכתוב ספר.
מה קורה היום באמת? יותר נכון ברגע הזה בדיוק? כי המציאות משתנה כל כך מהר שעד סוף היום המידע אולי לא יהיה רלוונטי. מי הם ילדי דור אלפא? Gen Alpha? מה מעניין אותם? מהו סדר הדורות והאותיות? אתם יודעים מאיזה דור אתם? Y? בואו נשמע. את השאלה הזאת הפניתי לצ'אט GPT שכרגיל מאוד שמחה לעזור. דור X, כמוני, גדלו בעולם אנלוגי, והסתגלו לעולם דיגיטלי בבגרות. מתאפיינים בעצמאות, ביקורתיות, וחשיבות לאיזון בין העבודה לחיים. דור Y, דור המילניום – דור המעבר. הייתה להם ילדוּת בלי סמרטפון, התבגרות עם אינטרנט ורשתות חברתיות. שמים דגש על מימוש עצמי, גמישות ומשמעות. דור Z - דיגיטלי מלידה רגילים למסכים, קצב מהיר, מדיה חזותית, יש להם מוּדעות גבוהה לזהות ומגדר וכללים חברתיים. דור אלפא, בערך מ 2011 והלאה, נולדו לעולם של טאבלטים, אלוגריתמים ובינה מלאכותית. חינוך, משחק ותקשורת משוחחים כמעט תמיד דרך מסכים. עם מי אני מתמודדת פה? מי דור כאן דור X? דור Y מילניום.? אותו דבר. דור Z – אני מניחה שרובכם...
אני מקווה שילדי דור אלפא עכשיו נמצאים בבית ספר. בואו נצלול לעולמם. הם לא כאן, אז אנחנו יכולות לדבר עליהם, לא איתם, ננצל את זה שאינם כאן.
איך אפשר לקרוא את זה? מזהים את התמונות? בואו נראה סרטון הסבר קצר לטובת מי שלא. (רואים סרטון על הטרנד SIX SEVEN).
הילדים שלי היו מאוד מרוצים מהסרטון הזה, הצחיק אותם שאני מדברת בהרצאה מכובדת על SIX SEVEN. Brainhot הפך להיות מונח שמתאר השלכות נפשיות ואינטלקטואליות שנגרמות מחשיפה לתכני אינטרנט ירודים, מהתמכרות למדיה דיגיטלית וחברתית, בקיצור, ריקבון מוחי. Six seven זה סוג של brain hot, טרנד. תנסו לומר לילדים משפט עם הספרות האלה ותראו מה יקרה. המם האינטרנטי הפך להיות לתופעה, משגע את המורים ואפילו נבחר כמילת השנה. טרנדים ברשתות החברתיות סוחפים את הילדים והנוער ומתחלפים כל יומיים, ועם זה אנחנו צריכים להתמודד.
למשל, שמעתם על הטרנד החדש? ASMR? עכשיו זה הגיע לתדהמתי אפילו לערוץ לולי.
תראו, זה באמת לא ייאמן. (הקרנת סרטון)
וכמובן תופעת רשת שהיא כבר ממש לא חדשה: משפיענים ברשתות חברתיות, יוטיוברים שהילדים והנוער צופים בהם. זה מהתקופה שלהם, אמרו ילדיי. יוטיוברים זו תופעה לא חדשה, אבל בואו נראה סרטון. (הקרנת מערכון מתוך תכנית הטלביזיה "ארץ נהדרת").
אז מה התפקיד של ספרות הילדים בתקופה של טרנדים ויוטיוברים ואינטרנט? איך אפשר לכתוב על זה? הרי עד שאכתוב על זה בספר, הטרנד יחלוף. מה מעניין קהל צעיר שרגיל לקצב של הטיק טוק? יצאתי לבדוק מה יש בשוק, איך ספרות המסכים מתכתבת עם הספרות העכשווית? עברתי על בערך 800 כריכות של ספרים לנוער צעיר שיצאו לאור בארץ בשנים האחרונות, מקור ותרגום, חיפשתי ספרים שעוסקים בנושא אינטרנט, תרבות הסלפי, המסכים, מחשבים. לא היו הרבה ספרים כאלה, להפתעתי, לפחות לא רואים את זה על העטיפה. אולי זה בא לביטוי בתוכן, אבל לא רואים את זה בכריכה. נראה לי, לפחות בהתחלה, שספרות הילדים מגיבה בהתרחקות מנושא זה, אולי היא מנסה להמשיך להתקיים בעולם בלי אינטרנט. יש הרבה ספרי פנטזיה, מכשפות ודרקונים, קומיקס, הרפתקאות, בעלי חיים, יומנים. כמה ילדים בימינו כותבים יומן? אולי זה סוג של מרחב מדומיין שאנחנו היינו רוצים שהילדות והילדים יהיו שם. הרי את ספרות הילדים לא כותבים ילדים אלא מבוגרים שפונים לצעירים בגובה העיניים - לדבר איתם, ולא עליהם.
זה מביא אותי לשאול למי אני כותבת? מי הקורא האידיאלי שאני רואה לנגד עיני בזמן הכתיבה? איך פעוטות שרגילים לראות סרטונים יתרכזו בספר שיש בו תמונות שלא זזות? איך ילדים שסובלים מהפרעת קשב סביבתית יצללו לקריאה של ספר שדורשת מהם יכולת של אוריינות, מאמץ של פענוח טקסט, ריכוז והפעלה של הדמיון? אין לי תשובה מהפכנית. אני פשוט ממשיכה לכתוב ספרים כמה שיותר מעניינים וטובים ומפתיעים, שהורים יקריאו לילדים בתקווה שיום אחד יהפכו לקוראים. בין השורות אתם יכולים להבין שהטריק הכי טוב לעידוד קריאה הוא לקרוא עם הילדים.
אם אחבוש את כובע חוקרת, אי אפשר להתעלם מההשפעה של תרבות המסכים על יכולת הריכוז, לצד ירידה ביכולת הקריאה והאוריינות של ילדים. לדוגמה, פעם ספרים שנקראו "ראשית קריאה" והיו מיועדים לכיתות א'-ב', ספרים מנוקדים, עם פרקים ואיורים – כמו סדרת "הדוד אריה" של ינץ לוי, או סדרת "ליבי" של הדס ליבוביץ, וגם "אלי ענבים" שלי. כיום ילדים בכיתות א' ב' יתקשו להתמודד עם טקסט כזה ארוך, הם יעדיפו ספרים מאוירים עם טקסט יותר קל, כמו סדרת "ממציאים ומגלים" בהוצאת כנרת או סדרת "הספרייה שלי" בהוצאת טל-מאי. גיל הקריאה עלה כמעט בלי ששמנו לב לכיתות ג' ד'. בכוונה אני נותנת דוגמאות מספרי מקור שנכתבו בעברית, גם כדי לתמוך בתעשייה שלנו, וגם כי בשלב רכישת השפה נראה לי יותר טוב לקרוא על ילדים כמונו, לא עם שמות זרים.
דוגמה נוספת היא העלייה בכמות ספרי הקומיקס – תרבות הקומיקס מושפעת מתרבות המסכים. פעם הספרים האלה לא נחשבו ספרוּת, היום הגענו ל"העיקר שהם יקראו". למשל "קפטן תחתונים", או "יומנו של חנון", וכל מיליון הספרים האחרים שנכתבו בהשראתם. בקומיקס הסיפור נמסר במנות קטנות, בלי קטעים ארוכים, גם ספרים ישנים מקבלים עיבוד לקומיקס כמו "אל עצמי" של גלילה רון פדר. טקסט מקורי עולה לבמות בחנויות ספרים, תראו במדף של חנות הספרים יש ספרי קומיקס, ובכל הספרים – ככל שהגיל עולה, יש יותר טקסט. אבל היום הגיל של ילדים קוראים עלה. אני בעד קומיקס, זה עולם ומלואו. יש ביניהם ספרים נהדרים.
חוץ מזה יש ירידה במכירות ספרים. למשל הספר "אבא עושה בושות" מכר במשך השנים מעל 100 אלף עותקים, כיום ספר כזה כמעט לא נמכר בכמות כזו. יש יוצאים מן הכלל – "הארי פוטר", או סדרת "כראמל" של מאירה ברנע-גולדברג, שהיא "הארי פוטר" שלנו. פעם הביאו מתנה ליומולדת לילד ספר, היום זה בקושי קורה, וזה לא הרבה שנים. בני הגדול דור B קיבל כל יום הולדת כמה ספרים. בני הצעיר כבר לא.
למרות כל זה, לדעתי תפקיד הספרות לא השתנה, והוא לשאול את השאלות הגדולות. נכון, יש טרנדים, טיקטוק, ויהיו פערי דורות תמיד. גם לביטלס בשנות ה-60 לא נתנו להופיע בישראל כי חששו מהשפעה שלילית.
כשכתבתי את דני מאסלי, שאלתי מה יקרה כשהיומן הפרטי, ("סוד כמוס לפרה ולסוס", זוכרים שככה כתבו פעם?) יהפוך ליומן באונליין? איך זה ישפיע על חיי הגיבור? הכלים שהשתמשתי בהם היו מעולם הטכנולוגיה, אבל זו דרך לספר סיפור, דרך שדורשת מהקוראים השתתפות פעילה דרך הודעות טקסט, כמו בחיינו עכשיו.
בכל אופן אני עפתי על זה, כל השקה ארגנתי משחק בסגנון חדר בריחה. פה במצגת רואים מה שהיה בדיזנגוף סנטר בתל אביב כשיצא הספר הראשון בסדרה. בפעם בשנייה אירגנתי משחק ביריד שבוע הספר. היה כיף. מכירים את זה שבשבוע הספר מודיעים: תיכף סופרת זו וזו תחתום על ספריה... אנחנו אמרנו באמצעות הכרוז את כתב החידה, בדוכן חיכו לילדים סימניות עם כתב חידה, כמו חדר בריחה אבל במרחב היריד. הילדים שלי וחבריהם עם חולצות שהכנו – הסתובבו במרחב, והילדים ששיחקו היו צריכים לגשת אליהם, להגיד מילה שיחזירו להם מילה, הם היו צריכים לגלות את התשובה של כתב החידה, לחזור לדוכן "כתר" ולקבל הפתעה. לא זוכרת מה היא הייתה... היה מאוד כיף. וכמו שאמרתי, כולנו עפנו על זה.
מאז הספרים יצאו לאור, החזקתי חשבון אינסטגרם של הגיבור דני מאסלי, העליתי תמונות ושטויות בשמו וכך הרחבתי את עולם הסיפור באמצעות כלי טכנולוגי. הכנתי טריילר לכל ספר. בואו נראה טריילר אחד של הספר השלישי. (הקרנת סרטון).
נראה לי שאפשר לראות כמה נהנינו לעבוד על כל עולם הסיפור של כל סדרת דני מאסלי.
האפקט חוזר לשנות ה-50, עלילת הספר מתרחשת ברכבת כמו בספר של אגתה כריסטי.
נראה לי שאין צורך להזכיר את חשיבות קריאה. חשוב לקראת סיום לדבר על המקום החשוב שלכם, פרחי הוראה, בהנחלת הקריאה לדור הבא, דור אלפא. אולי הם קוראים פחות מפעם בגלל מסכים והפרעות קשב, אבל הם צריכים את זה. הם משתמשים בסיפורים להעביר חוויות, לקבל לייקים. על כל ציוץ בווטסאפ, באינסטגרם, בטיקטוק, מבלים זמן בניסוח הודעות, מציגים עצמם לדעת בערוצי מדיה שונים. גם בעולם של היום סיפור טוב הוא סיפור עם התחלה, אמצע וסוף. צריך מילים, יש אתגרים נפשיים להתמודד איתם, את כל זה אפשר למצוא בספרים.
פעם ספרות ילדים הייתה דרך להכניס לכל בית ערכים וידע, היא נתנה להורים כלי עזר חינוכיים. אבל כמו בציטוט של דורה הנסיכה הקסומה, זה היה אמצעי בידור לילד מערבי. הספרייה היתה מקום של מפגש ציבורי ולקרוא ולדעת, ידע זה כוח. היום עם שחיקת הערך של ספרות בעידן AI וזמינות המידע, צריך לחנך שוב לאהבת הקריאה. המקום הכי טוב לעשות זאת זה בית הספר – תשמעו, זה נקרא: בית של ספר. עד היום אני זוכרת שהמורה הקריאה לנו סיפור בהמשכים בכיתה, וחיכינו במתח וציפייה לפרק הבא, רצנו להשיג עותק מהספרייה. דוגמא אישית זה הכי טוב, סיפור לפני השינה זה מאסט; לטובת הילדים שההורים לא קוראים להם ספרים, אפשר להציל את המצב. ספרים זה דרך להבין את עצמנו ואת העולם, הם מקור נחמה והשראה.
יש לי זכות ואחריות להעביר את הלפיד הלאה אליכם. יש מיליון רעיונות יצירתיים לעידוד קריאה ופעילות בעקבות ספרים. חשבתי על כמה, התייעצתי עם החברה צ'אט GPT, והיא הציעה כמה רעיונות, שאלה אם לחבר את זה לדור אלפא ולתרבות המסכים. היא כבר מכירה אותי... ציינה שכדאי לעודד קריאה מתוך חוויה, לא מתוך חובה, לא נגד מסכים אלא איתם. ילדי אלפא רגילים לקצב מהיר ויזואלי, אוהבים קריאה אישית וחוויה, רגילים להיות גם יוצרי תוכן וגם צרכנים. הם צופים בסרטוני Reels, וגם יוצרים בעצמם, גם יוצרים, גם צורכים.
במפגש סופרת שאלו אותי ילדים אם אני מפורסמת. פעם סופרי ילדים היו מפורסמים יותר מהיום. לא אתן תשובות, אני מזמינה לגלות לבד. הזמנים משתנים, הקשב קצר, הקצב מהיר, אבל סיפור שגורם התרגשות צחוק או דמעות, בטח ייגע גם בילדים שלנו. ממש כמו פעם לפני כל הטכנולוגיה, ואני מקווה שהקסם יישאר לנצח איתנו. נראה לי שזה הזמן לשאלות. תודה על ההקשבה. (מחיאות כפיים).
