ד"ר תמי שלמון-מאק: טוב ורע ופדגוגיה שחורה – ילדים טובים וילדים רעים בספרות ה"אגרונים" במזרח אירופה
הרצאה שניתנה בכינוס השנתי לספרות ילדים ונוער תשפ"ג 2022: "מרחוק ומקרוב בספרות הילדים והנוער", המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין, 26.12.2022, באמצעות ZOOM
https://www.youtube.com/watch?v=xGglIQZHoEE&t=1449s
36:46 דקות
ד"ר רננה גרין שוקרון:
על תחילתה של ספרות הילדים המודפסת חלוקות הדעות: האם התחילה באנגליה במאה ה-18 בזכות המו"ל ג'ון ניוברי, או שקדמו לה ספרים מעטים שיצאו לאור באירופה ונועדו לקוראים צעירים גם בשנים שלפני כן, ועיבודים שונים של משלים, אגדות, מעשיות ושאר סיפורי עם שנתפסו כחומר קריאה מעניין ומתאים גם עבור ילדים, על אף שלא סופרו במקור דווקא לילדים, אלא לקהל מעורב של מבוגרים ובני גילאים שונים.
היהדות ראתה מאז ומתמיד את עם ישראל כעם הספר והציבה את ארון הספרים היהודי במרכז התרבות, אולם ספרות ילדים בעברית, כמו ששמענו עכשיו, התפתחה בשלבים מאוחרים, מאחר שחיי היום-יום לא התנהלו בעברית ששמרה על מקומה כלשון הקודש. הטקסטים הספרותיים הראשונים בעברית לילדים נכתבו בתקופת ההשכלה, בסוף המאה ה-18, והיו בעיקרם בספרי לימוד עבריים ומקראות שרובם היו טקסטים דידקטיים.
אחת הסוגות הראשונות של ספרות לנוער בעברית, שאינה מוכרת וידועה לקהל הרחב, היא ספרות האִגרוֹנים, שנכתבה במזרח אירופה לקראת סוף המאה ה-19. קריאה בספרוני האיגרות חושפת תמונה של חיי היום-יום של ילדים ונערים, עולמם החברתי, חיי בית הספר, יחסי הורים וילדים, מאפיינים של החברה היהודית באותה תקופה ושינויים שמתחוללים בה במעבַר משמרנות לנאורות ולמודרניזציה.
על ספרות האִגרונים ניתן לקרוא במאמרה של תמר שׂלמון-מאק, "היחלשות בית האב והתפתחות קשרי שארוּת בספרות האִגרונים העבריים במזרח אירופה במאה התשע-עשרה", שהתפרסם בכתב העת מחקרי ירושלים בספרות עברית, כ"ט (תשע"ז, 2017), עמ' 145—183.
ד"ר תמי שלמון-מאק שנמצאת איתנו היום, היא ראש החוג להיסטוריה ומחשבת ישראל במכללת דוד ילין. תחום מחקרה הוא היסטוריה חברתית של יהודי מזרח אירופה בעת החדשה.
תמי תציג בפנינו את ספרות האגרונים ואת מסריה המשקפים תפיסות של ילדות ונעורים, תחת הכותרת המסקרנת: "טוב ורע ופדגוגיה שחורה – ילדים טובים וילדים רעים בספרות האגרונים במזרח אירופה". בבקשה.
ד"ר תמר שלמון-מאק:
קודם כול אסביר את העניין: אני רוצה להציג נושא ספציפי בתוך הז'אנר. גם להציג את הז'אנר וגם להציג את הנושא. הז'אנר הוא ספרות שמכנים אותה "ספרות האגרונים" – מהי בעצם? זה התחיל, יש לזה היסטוריה מאוד רחוקה בעולם הקלאסי היווני והרומי של רצון לחנך את האנשים לכתוב מאוד יפה. אנשים משכילים צריכים לדעת לכתוב יפה.
רוב האנשים בעולם העתיק וימי ביניימי לא ידעו לכתוב מדויק ויפה, לכן יש ספרות שעוזרת להם לעשות את זה.
הז'אנר הוא כתיבה מצוינת, הדרכה בכתיבה מעולה של מכתבים, בהנחה שרוב האנשים לא יודעים לכתוב יפה וצריך לעזור להם בזה.
אפשר לראות את זה בהתחלה ברטוריקה ההלניסטית והרומית, ואחר כך היא מופיעה בימי הביניים במקומות שונים ובתקופות שונות, והיא מופיעה גם בעברית החל במאה ה-16 כאשר מתחילים להופיע כתבים עבריים דומים בגרמניה, באיטליה, באיסטנבול, במקומות אחרים, אחר כך במרכז ובמזרח אירופה; ובהתחלה בעיקר מה שרוצים ללמד את האנשים זה לכתוב מה שנקרא "איגרות שלומים".
פה אתם רואים את ה"איגרות שלומים" האלה, לדוגמה, ספר מ-1736, וקוראים לו ספר תולדות אדם. זו דוגמה אחת, יש כמוהו עוד הרבה מאוד. בדרך כלל הוא נראה ככה, כלומר פורמט קטן, ויש לו עמוד פתיחה כזה, והנה אני מדפדפת בתוכן העניינים שתראו בערך מה יש שם. אתם רואים, זה מסודר לפי סדר, מי שבא לכתוב איזה מכתב, יכול לבחור את הנושא שמתאים לו. לפי האפשרויות שיש פה, למשל, אם הוא מבקש שיתכתבו איתו, אם הוא דורש גביית חוב, אם הוא רוצה לדבר בענייני משפחה, או אם הוא מבקש עבודה – יש כאן... פשוט אתה בוחר את הדבר שרצית, את התוכן שרצית וכאן מציעים לך איך לכתוב את זה יפה. כלומר איזו פתיחה יפה לעשות ואיזה פסוקים יפים לשבץ באמצע. הנה, זה עוד ממשיך, אני מראה לכם פשוט כדי להתרשם איך זה נראה, איך תוכן העניינים נראה, והנה עוד דוגמה, למשל מאוד נפוץ שיש הזמנה לחתונה וזה הצורה היותר מקובלת עד פחות או יותר...
עכשיו אתם רואים את 1820, את שלום הכהן.
מתחילים להופיע כבר מהמאה ה-16, באגרונים הראשונים בעברית מתחילים להופיע כבר קטעי עלילה. זאת אומרת אבא כותב לבן, הבן עונה לו, האבא כותב לאח, האח עונה לו – ולאט לאט מתחילה להתפתח ממש עלילה מסודרת, קוהרנטית, שאפשר לראות שם סיפור. זה לא רק מכתב, באמת מכתב נימוסים או מכתב עסקי או משהו כזה, אלא זו ממש עלילה.
באמת, אם נתחבר לדברים שאמרה קודם רננה, וגם להרצאה הקודמת, יש פה באמת ניסיון לתת לקוראי העברית טקסטים שלא היו להם, כי באמת לא היו טקסטים ספרותיים פשוטים בעברית. מי שרוצה לקרוא עלילה, מי שרוצה לקרוא פשוט ספר בשביל ההנאה שלו, התקשה למצוא. ולכן האגרונים האלה, על אף שמבחינת החשיבות שלהם בתוך ספרות ההשכלה הם לא נמצאים בשורה הראשונה, אלה לא סיפורים חשובים כמו שאנחנו מוצאים נניח את אהבת ציון של מאפו, (אני בכוונה מזכירה את מאפו, כי הוא תכף יופיע פה), אז זה לא סיפורים חשובים, וזה לא בשורה הראשונה. זה לא י"ל גורדון וזה לא ודאי לא שלום עליכם וכל אלה, וזה גם לא כתבים פובליציסטיים נודעים, הייתי אומרת זו השורה השנייה, ואולי אפילו השורה השלישית בחשיבות של ספרות ההשכלה של מזרח אירופה, אבל בכל זאת היא מאוד חשובה מבחינת ההתחלה של סיפורי העלילה. ולדעתי כדאי להכיר את זה למי שמתעניין בספרות עלילתית, כי היא לא זכתה לכבוד המגיע לה מפני שהיא נדחקה אחורה בְּתור ספרונים קטנים בפורמט קטן שהמטרה שלהם זה בעיקר מכתבים. אבל אני אומרת, המטרה אמנם היא מכתבים, אבל יש כאן גם תוצר לוואי מאוד חשוב של קידום ספרות העלילה.
איך לדוגמה זה הופך לספרות עלילה? למשל אתם רואים כאן שאגרת אח אל אחיו – אדם כותב לאחיו, "שלום לך אחי", ואז הוא אומר לו אחרי כל מיני דברי נימוסים, הוא אומר לו תראה, יש לי בן שהגיע לימי בחרותו, ילד מאוד שאפתני ומאוד חכם, ובעיר שלי אין איך לספק לו את ההשכלה שהוא רוצה, אז האם אתה מסכים לארח אותו אצלך, והוא יגור אצלך תקופה וילמד אצלך בבית הספר, ואולי גם יתחיל לעבוד אצלך. זה גם מופיע הרבה פעמים בתרגום ליידיש, כי המטרה היא כל הזמן מטרה כפולה ומשולשת: גם ללמד כתיבת מכתבים יפה, גם ללמד עברית, ולכן ההתמדה של העברית והתרגום, וגם לשמש ככר נרחב לעלילה.
הנה כאן זה ממשיך, כי האח הזה עונה לו: עונה לו: כן, אני אשמח לקבל את הבן שלך שיגור אצלי. ועכשיו הבן נוסע אליו, וכאן הבן מספר איך הוא נסע ואיך הוא הגיע ואיך קיבלו אותו. ככה העלילה מתחילה להתפתח, ובהמשך אנחנו מתחילים לראות איך הבן הזה – מצד אחד טוב לו מצד שני יש לו בעיות, ועל הדרך אנחנו מתחילים לקבל גם את החלק ההיסטורי.
אז אם אמרתי שיש פה את העניין של כתיבת מכתבים ואת העניין של למידת העברית ואת העניין של סיפור מעניין – אני מוסיפה כאן עוד עניין והוא החשיבות, החשיבות ההיסטורית של הטקסטים האלה, כי הכותבים באמצעות הכתיבה הפיקטיבית מנסים גם לתת לנו דברים רלוונטיים לתקופה, כלומר כדי שזה ידבר על ליבם של הקוראים. ולכן אנחנו שומעים כאן כל הזמן דברים שהעסיקו את האנשים. ומי שקורא את ספרות האגרונים במאה ה-19 מקבל חומר היסטורי מאוד משמעותי.
אותי זה מעניין מבחינה היסטורית, וגם מבחינה ספרותית, ובפורום כאן אני חושבת שזה בעיקר מעניין מבחינה ספרותית. אבל הייתי רוצה להראות לכם נושא מסוים בתוך ספרות האיגרונים שקשור לשאלה של איך מציגים ילדים טובים וילדים רעים. וקודם כול אני אסביר למה זה כל כך אופייני, למה יש כל כך הרבה חלוקה בינארית לילדים טובים ולילדים רעים – מאחר שזו ספרות פדגוגית ודידקטית שרוצה גם לחנך לעברית וגם לחנך לערכי ההשכלה. ומה זה ערכי ההשכלה? ערכי ההשכלה זה להצטיין ולקדם את עצמך, ואמונה בעולם של טוב ודחיית הרע, ותחושה של בני אור מול בני חושך במובן הזה של אנחנו יוצאים מאפלה, יוצאים מחברה שמרנית מאוד שלא יודעת להעריך תרבות ולא יודעת להעריך השכלה אלא רק דוחפת את הילדים רק ללמוד בחדר כל היום. והעולם, גם העולם התרבותי וגם העולם הכלכלי וגם העולם המשפחתי שלהם מצומצם, ואנשים אחר כך משתדכים בהתאם לרצון הוריהם.
העולם מאוד מאוד מצומצם. אז לכן, כאשר רוצים לחנך בצורה פדגוגית ודידקטית, לחנך ליציאה מעולם אפל לעולם טוב יותר, אנחנו יכולים להבין למה יש כאן חלוקה בינארית: זה הטוב וזה הרע. לטוב יש מאפיינים שהם זהים למאפייני ערכי ההשכלה, והרע – המאפיינים שלו הם כל מה שמנוגד לערכי ההשכלה. ולכן אנחנו נראה פה ילדים טובים שהם אוהבים ללמוד, הם הומניסטים, הם מתייחסים יפה גם לחלשים מהם, תכף תראו דוגמאות, הם מתייחסים יפה גם אחד לשני והם לא מבזבזים את הזמן, והשאיפה שלהם זה כל הזמן להתקדם. ולעומת זה, הילד הרע ישמש כאנטיתזה לכל זה. לפעמים זה מגיע להקצנה, ולכן השתמשתי במונח "פדגוגיה שחורה".
פדגוגיה שחורה זה מונח מתחום חקר החינוך שמופיע בשנות השבעים של המאה ה-20 על ידי היסטוריונית של חינוך מגרמניה ששמה קתרינה רוּצ'קי. היא כתבה ספר בשם הפדגוגיה השחורה. היא כותבת שם שבמאה ה-18 וה-19 יש ספרות ילדים, מתחילה להופיע ספרות ילדים, היא מאוד מאוד בינארית, והיא גם מאוד אכזרית. זאת אומרת כותבים בכוונה דברים קיצוניים על הילדים שממרים את פי ההורים, שמתנהגים לא יפה כלפי המבוגרים, שעושים מעשי אלימות. מציגים אותם בצורה מאוד חריפה כדי לשדר את המסר שכך אין לנהוג ויש לנהוג באופן אחר. כמובן הדוגמה הכי מוכרת זו הדוגמה של מקס ומוריץ ושל שטרוּבל פטר [יהושע הפרוע], הנה כאן אני מביאה לכם, אני מקווה שאתם רואים את זה, ציורים מתוך הספר מקס ומוריץ שכתב וילהלם בוש. זה יצא לאור ב-1865 – זה דוגמה מצוינת לפדגוגיה שחורה.
הנה שני הילדים האלה, זה לא מקרה שהם שניים, הרבה פעמים הילדים הרעים הם שניים, הם צמד של עושי צרות, והם עושים שורה של דברים איומים. הם מפריעים לכל העיר, חלקם דברים סתם שובבות, אבל חלקם דברים ממש מסוכנים. הם גורמים לאנשים לנזקים גופניים, גורמים לאנשים דברים איומים, ובסופו של דבר הם גם ניזוקים בעצמם כי סופם הוא רע מאוד. בסוף הופכים אותם למזון אווזים, טוחנים אותם ונותנים אותם לאווזים ושורפים אותם – כל מיני דברים איומים שקורים להם. זאת אומרת הפדגוגיה השחורה היא באמת אופיינית לספרות של המאה ה-19. ומה שאני רוצה להראות כאן ומייד אתחיל עם הדוגמאות, זה קודם כול להראות לכם קטעים שהם ממש פדגוגיה שחורה. זאת אומרת להראות שספרות האגרונים אימצה את המודל הזה, יש להניח שהם גם הכירו הן את מקס ומוריץ שיצא לאור כמו שאמרתי בשנות השישים, והן שטרובל פטר ממה שתורגם אחר כך לעברית כיהושע הפרוע שגם הוא, מדובר על אמצע – אפילו יותר מוקדם ממקס ומוריץ – אמצע המאה ה-19, והספרים האלה היו ספרים מאוד נפוצים, זכו לתפוצה גדולה, ולכן בהחלט הגיוני שהמחברים שמייד אראה לכם הכירו את הדוגמאות האלה וכנראה גם התחברו לרעיון שצריך להפחיד את הילדים באמצעות דגם מאוד מאוד שלילי.
הדוגמה הראשונה שאני מביאה – אברהם מאפו – שאנחנו מכירים אותו בעיקר מהספרות הגבוהה, המאוד נחשבת שלו, בעיקר מאהבת ציון ואשמת שומרון – הספרים שהפכו אותו לאחד הכוכבים הכי גדולים של ספרות ההשכלה של המאה ה-19. כתיבה עברית. אבל הספר אמון פדגוג שהוא כתב הוא ספר פחות ידוע שהוא מהז'אנר של ספרות האגרונים,. והנה איך נראה הספר הזה – תסתכלו, אתם יכולים לראות שיש פה שילוב גם של סיפור – הנה החלק של הסיפור – וגם של ממש ספר דקדוק. כאן הוא ממש מתרגם מילים שנראו לו מילים חשובות או מילים קשות, מתרגם אותן, הנה המילים שיופיעו בטקסט, ואחר כך הטקסט משתמש במילים האלה. כך שזה ממש ספר עברית ועם זאת הוא לגמרי ספר דידקטי. ולמה אני אומרת שהוא ספרות אגרונים? באיזה מובן יש כאן גם את המכתבים? כי זה בנוי בצורת מכתבים שכותב מורה. מורה שנשלח לביתו של ילד בשם טוביה, והמורה מספר מה היה שם, ולכן אנחנו מקבלים את כל הסיפור הזה בצורה של מכתבים.
הנה אני כאן מראה לכם בהגדלה – כאן מתחיל הסיפור, כאן מתחיל הסיפור, פה, ומעליו – כן הנה פה זה בצד שמאל בהגדלה, הנה הסיפור, והנה המילים הקשות שצריך להסביר מראש. הנה הסיפור: בעיר כך וכך היו שני עשירים, אחד חנן ואחד נַחְבּי. חנן ונחבי אלה שני אנשים מבוגרים ויש להם ילדים. השם חנן מייד שם לכם אותו במקום הנכון – זה איש חנון ורחום, איש טוב. נחבי זה שם שמופיע בתורה בספר במדבר, הוא אחד המרגלים שנשלחו לארץ ישראל ולכן הוא דמות שלילית. לאנשים האלה יש שני ילדים: לחנן יש בן בשם טוביה, ולנחבי יש בן בשם בּלַע. בלע – שוב, שם תנ"כי. ברור שבלע זה שם רע וחנן וטוביה הם שמות טובים. אז כבר השמות מראים לכם על מי מדובר, ועכשיו בואו נראה מה הם עושים.
אז טוביה, הילד הטוב, מספר על המורה החדש שיבוא, ואומר: המורה ילמד אותי, ואילו בלע אומר לו: אני משחק באגוזים, והוא מספר לו: נולדו לי שישה כלבים, וטוביה כועס עליו – למה אתה מדבר איתי על כלבים במקום הקדוש? עכשיו כבר אנחנו רואים התחלה של מאפיינים. הילד הטוב הוא ילד שכל הזמן ישאף ללמוד ויש לו גם כבוד לבית הכנסת. הילד הרע הוא ילד שרק מחפש לשחק והוא גם מתעסק עם כלבים. אתם תראו שבעלי חיים זה מוטיב מאוד משמעותי; יהודים באופן כללי לא מתחברים כל כך לבעלי חיים ונוטים גם לראות בהם משהו מאיים; כלבים זה דבר מפחיד, ולגדל כלב כחיית מחמד זו נקודה בעייתית, בדרך כלל היא נתפסת כמשהו לא מקובל, ולכן זה מופיע כאן.
בואו נקרא קצת את הקטעים האלה שמראים את ההתנהגות שלהם. במה יזכה טוביה? שואל הטקסט. מה הדבר שהופך את טוביה לילד טוב וזכאי? "[...] למלא מחסור אביון".
כלומר טוביה הוא לא גרידי, הוא לא מחפש להתעשר, הוא לא מחפש את טובת עצמו – הוא מעדיף בכסף שיש לו, והוא ילד ממשפחה עשירה – למלא מחסור של אביונים.
במה נמאס בלע, מה החלקים הרעים של בלע? אתם רואים, כל מעשיו ומחשבותיו רק לנפשו. כלומר הוא אגואיסט. והנה דוגמאות. למשל כאן, הם פוגשים יום אחד ביחד שני הנערים, הטוב והרע, פוגשים נער מושך עגלה קטנה שיש בה חבית של שמן דגים. אז הנער הזה, שהוא מהמעמד הנמוך, שהילדים צריכים לעבוד שם, הוא מושך עגלה, והנה העגלה התהפכה. טוביה, שהוא ילד טוב, אומר, בוא נעזור לו. אומר בלע: לא נאה לנערים כמונו לטנף את שמלתנו ולעבוד עבודה עם הנער המסכן הזה. אבל טוביה בהחלט כן אומר – אנחנו כן נעזור לו כי אנחנו כן... "הבה נעזור נא את הנער, הבה! קראתי גם אני" – אני זה המורה.
הנה עוד מקרה: הם רואים סירה קשורה בחבל אל עץ. אומר בלע: הבה נערים נשב לסירת הדוגה ונשוט על פני הבריכה. אנחנו אומרים לו מייד, אנחנו מייד מזהים את הסכנה שיש פה, אנחנו אומרים לו – אנחנו לא יכולים לשבת על הסירה בבריכה כי מה יקרה – אנחנו ניפול. כמובן שבלע לא מקשיב לנו ובסופו הוא נופל למים ומי שבא להציל אותו זה דווקא הנער שעזרנו לו – כלומר הנער הטוב, זה שעזרנו לו, בא להציל את הילד הרע. זה מאוד דומה לסיפורים של מקס ומוריץ, כי בסופו של דבר ההתנהגות השלילית שלהם גם מתנקמת בהם.
והנה עוד דוגמה, שוב, נושא מאוד אופייני זה המשרתים – היחס למשרתים.
"צר לי על המשרת הזקן ענתה עדה", עדה זאת אחות של הילד הטוב – טוביה. "צר לי על המשרת הזקן", היא אומרת – הוא כל הזמן צריך לעשות את העבודה הרגילה ביום, ואתה דורש ממנו – בלע – גם לעשות בשבילך דברים בלילה. כלומר, אתה לא נותן לו מנוחה. עונה בלע, מה הבעיה, הלוא אבי משלם לו את שכר עבודתו. זאת אומרת, היחס למשרתים הוא חלק משמעותי פה, ואנחנו רואים, מה שאני מביאה לכם פה זה דוגמאות קטנות, אבל אני אגיד את זה באופן רחב: היחס למשרתים הוא נקודת בחינה מאוד טובה לטוב ליבם של הנערים הטובים. זה גם ברור למה – המשרת שייך למעמד חברתי נמוך יותר. אבל האם זה אומר שבגלל זה צריך להתייחס אליו בצורה אחרת? פה נבחן טוב הלב. הילד הרע הוא האגואיסט שלא אכפת לו לנצל, וברגע שהאיש הזה הוא משרת אז אנחנו ננצל אותו וזה לא מעניין. הילדים הטובים כמובן אומרים את ההפך.
הנה עוד פעם דבר כזה: טוביה, אותו רעיון, טוביה שונא מנוחה ועצלות ולכן הוא בנה לעצמו חלקת חקלאות קטנה, אבל הוא משלם לאיכר כדי שיעזור לעבוד בחלקה הזאת. למה אתה משלם לאיכר? שואל בלע, מה פתאום אתה נותן לו מהכסף שלך? זה התפקיד שלו. אומר טוביה: אני אשלם לו. אומר בלע: אני דווקא מעדיף בכסף שיש לי לעשות זיקוקין די-נור "מאורי אש" במחיר הכסף לשעשועי נפשנו. כלומר, אם יש לי כסף אני אשתמש בו לשעשוע ולא ל.. מקווה שזה ברור.
הנה הנושא של בעלי חיים מופיע עוד פעם בעוד דוגמה: מישהו מביא כלוב עם ציפור. אומרת עדה, אני אקנה את הכלוב. למה היא רוצה את הכלוב? אז מייד תראו – היא ילדה טובה, היא לא סתם רוצה את הכלוב הזה. אבל גם בלע מזהה כאן משהו שמוצא חן בעיניו ורוצה לקנות את הציפור בכלוב. אומר לו המוכר, הנער, הלוא אתה קנית ממני את הזמיר והוא מת ברעב ובצמא. לכן אמכרנו לטוביה. "אני אקנם, הוסיפה עדה, אקנם ואשלחם לחופשי".
זאת אומרת עדה כשהיא רוצה לקנות את הכלוב עם הציפור, זה לא בגלל שהיא רוצה לראות ציפור בתוך כלוב. קשה לה מאוד לראות ציפור בתוך כלוב. ובהמשך, בחלקים פה שמופיעים בהמשך, הם דנים ביניהם הילדים הטובים – טוביה ועדה – דנים ביניהם, האם בכלל טוב לציפור להיות בתוך הכלוב, או טוב יותר לשחרר? כי עדה רוצה לשחרר אותה. אומר טוביה, אם תשחררי את הציפור יהיה לה יותר קשה כי היא רגילה לחיי כלא. אבל ברור שהילדים הטובים שואלים את עצמם מה האינטרס של הציפור, בעוד שהילד הרע רוצה רק שיהיה לו ציפור בבית, הוא אפילו לא טורח להאכיל אותו ולהשקות אותו ולא מפריע לו גם שהוא ימות.
עכשיו הנה עוד התעללות בבעלי חיים. לפני כן מופיעה פה אישה זקנה – אישה זקנה שהיא משרתת ועדה עוזרת לה, והנה עוד קטע של בעלי חיים. מתברר שבלע קשר חוט לרגל של הציפור, הציפור עפה ובלע רץ אחריה. כלומר הוא מתייחס אל הציפור כמו אל עפיפון כזה, וברור שזה יחס רע מאוד לציפור המסכנה.
שוב הדיון הזה האם אנחנו צריכים לסייע למשרתת כאשר היא חולה, אומרת עדה – כן, היא משרתת אותי כשאני חולה ולכן אני אשרת אותה כשהיא חולה.
ועוד פעם בלע רץ עם בעלי חיים, הוא מסית את הכלב הגדול שלו בחתול. והכלב רודף אחרי החתול והחתול מפיל את השולחן ואז בלגן בחדר, ושוב הכול תוצאה של המעשים של בלע.
הנה צמד של עושי צרות, והפעם בספר אחר; ספר שנקרא מכתבי נעורים מאת ישראל דובער ריזבערג (וילנה 1892), והפעם יש לנו צמד. ממש תאומים של מקס ומוריץ. קוראים להם דן וזבדי, ואנחנו רואים כאן את הדברים שהם עושים. מה עושה דן – הוא מנהל מלחמות אגרופים. בבית הכנסת זבדי מרכל עם מישהו אחר על כך שהמספר כביכול בזמן התפילה בשבת נאבק עם נערים פוחזים. כלומר, פה אנחנו מקבלים גם את האלמנט של קרבות – ממש קטטות אלימות בין ילדים. הנה עוד דברים שהם עושים: שוב בעלי חיים. דן לקח סל כבד מלא בשברי נבל – דברים כבדים, שם אותו על הכלב, והוא אומר לכולם תראו, כמו סוס. הנה הכלב הזה הוא כמו סוס. אומרים לו הילדים הטובים, "הוי אכזר! אמרתי אני, וכל רחמי נכמרו על הכלב המעונה; איך לא חסת על האמלל הזה? הלא מחנק אתה את צווארו!"
עוד דברים שדן עושה; "כי בעפרו בעפר לעמת איש זר אשר עבר על פניו ברחוב העיר, ובידו אבנים בו", ואני כמובן הוכחתי אותו באמרי שיר. כלומר הילד הזה גם זורק אבנים על האנשים שעוברים וזורק עפר וקורא למהלומות. אנחנו רואים פה ממש מלחמות בין ילדים, וכאן אנחנו רואים אותו מזהם את העיר, הוא מעיף שרפים מנייר שעפים ברוח או מטיל כדורים בכל חוצות קריה, כלומר הוא מלכלך את העיר. כאן דן מאבד ספרים. "אבדו מנו ספרים אין זאת כי אם ידי דן, אשר לו מהלכים בבית נתן, היו במעל הזה;" הספרים הלכו לאיבוד – למה הספרים הלכו לאיבוד? כי כנראה דן אשם בזה. "כבר יצא שמו לתהלה בין כל הנערים, כי חרוץ הוא לעולל עלילות כאלה חדשים לקברים..."
כאן המספר מזיק לעצמו, אבל בעצה רעה של דן. מה היה – הם מחליקים על שכבת הקרח, וכל האספסוף מחליק על הקרח בצורה מסוכנת, אני ידעתי שזה מסוכן אבל – דן הוליכני שולל. כלומר, דן זה שפיתה אותי לעשות את המעשה המסוכן הזה וכתוצאה מכך "ותקע כף רגלי הימנית, ועתה אני שוכב כלוא על מטתי". למה זה קרה לי – מפני שהקשבתי לדן.
ועוד בחור שעושה צרות, הפעם קוראים לו בירשע. מה הוא עושה? הגיע לעיר צועני שמוביל דוב. דוב מרקד כזה שהיה מדי פעם מופיע ואנשים היו הולכים אחריו ורוצים לראות תעלולים שהדוב הזה עושה. הילד, קוראים לו ברשע, אתם רואים את השם הרשע, גם זה שם תנ"כי, הילד הזה ברשע רץ אחרי הדוב, מרים אבנים כבדות, מיידה את האבנים בדוב. עכשיו צריך להיות באמת ילד מטומטם כדי לזרוק אבנים על הדוב. הדוב כאן כמובן כעס מאוד, כולם אמרו לו מה אתה עושה זה מסוכן – הוא ממשיך. זורק אבנים, זורק עליו עפר, והוא חושב שהדוב לא ירדוף אחריו. אבל הנה הדוב התנתק מהשרשרת שלו והתחיל לרוץ אחרי ברשע. כל העיר רצה אחריו. אתם רואים את המהומה הזאת, מהומה שכל העיר סובלת בגלל ההתנהגות שלו. הילד הזה נפגע, הדוב הפיל אותו, הוא שוכב פצוע ואחרי כמה ימים הוא מתעורר, ומייד הילד הזה שואל איפה "נירון" ו"טיטוס"? מי זה נירון וטיטוס? זה שני הכלבים הגדולים שלו. לא מקרה שהוא בחר את השמות האלה – נירון וטיטוס -לכלבים שלו. "הביאו לי כלבי! – הוסיף ברשע לקרא בקול גדול [...[ ואם אין – ארוצץ את-גלגלתכם". כלומר, תנו לי מייד את הכלבים שלי ואם לא אני אזרוק עליכם בקבוקים. לוקח בקבוק, משליך אותו לקיר, הבקבוק מתנפץ לרסיסים, כל החומרים שם, שזה בעצם התרופות, שלו מתפזרים, וכן ילד באמת, שוב ילד מטומטם. מה הוא עושה – קודם כול, מה אתה קורא לכלבים; ואם הכלבים לא פה, מה אתה משתולל; ואם אתה משתולל, למה אתה שובר את בקבוקי התרופות שלך? ברור שזה ילד חסר אחריות, ילד שאין לו שום עכבות.
כאן עוד תעלול שהוא עושה: נתנו לו ההורים שלו, נתנו לו מורה צרפתי. ההורים שלו נורא מסכנים, הם מופיעים פה, הם כל הזמן בוכים, כשהוא עושה תעלול כזה אז האמא בוכה; כשהוא עושה תעלול כזה אז אבא בוכה... ההורים נורא מסכנים. הם שוכרים לו מורה צרפתי שילמד אותו. הילד עושה חור במצנפת של המורה הצרפתי ומכניס שם קרן. המורה לא שם לב, הולך לתאטרון וכולם צוחקים עליו. וכך שהוא מתעלל במורה שלו בצורה מאוד גם ילדותית וגם שמאוד פוגעת בו, ומה כאן הוא עושה? יש משוגע בעיר, המשוגע הזה טוען שהוא משיח בן דוד וכל הנערים הולכים אחריו. ברשע אומר, מתחיל להתווכח עם המשוגע – לא אתה המשיח – אני המשיח; הולך אחריו ומתחיל להתווכח – עם מי אתה מתווכח? עם המשוגע של העיר.
הנה ט"פ שפירא מציג פה [יד ועט, וילנא 1895] – אתם מבינים את העניין ולכן אני לא רוצה להאריך יותר מדי, אתם רואים שזה חוזר על עצמו.
רננה גרין שוקרון:
תמי, רק לקראת סיום.
ד"ר תמי שלמון-מאק:
אז אני עכשיו אגיד דבר אחר. לא רק פדגוגיה שחורה יש פה, אלא גם ויכוחים קשים בין ילדים על בסיס בעיות אחרות. אני אסביר אולי מה כל כך מטריד את הילדים, למה הם רבים אחד עם השני. יש תחרות מאוד קשה על הצטיינות בלימודים. ולמה? מפני שאנחנו במציאות בתחום המושב ברוסיה, כלומר היהודים נמצאים בתחום המושב, זה המקום שבו היה ליהודים מותר לגור. הם לא יכולים לגור בכל רוסיה – הם לא יכולים להיכנס למוסקווה, לפטרבורג; הם צריכים לגור באזורים ששם יהודים ישבו מאות שנים קודם, שמה שבעבר היה פולין, ליטא ואוקראינה. זה מביא בסופו של דבר לפערים חברתיים מאוד גדולים, לבעיות פרנסה מאוד קשות. הממשלות מגבילות אותם בהרבה מובנים: נומרוס קלאזוס, נותנים רק לחלק מהם להתקבל ללימודים; התוצאה היא שיש תחרות קשה בין הילדים, ולכן אנחנו מקבלים כאן גישה עוינת כלפי ילדים חזקים, בין ילדים חזקים לבין ילדים חלשים יותר.
אנחנו יכולים לראות פה דברים מאוד קשים שאומרים לילדים שכל פשעם הוא לא שהם רודפים אחרי בעלי חיים או שהם מציקים לאנשים. פשעם הוא בזה שהם חלשים יותר. לכן אנחנו רואים ילדים לועגים זה לזה, למשל ילד שמכין את עצמו לבר מצווה שלו ואומר, עוד מעט יש לי בר מצווה ואני מכין את עצמי. אני מכין רעיון זך בהיר – אני מכין את עצמי בדרשה מאוד מתוחכמת. אבל הוא אומר דברים קשים כלפי הנערים האחרים: "נערי עירנו — בחשכה יתהלכו, כמו סיס ועגור יצפצפו ויהגו דרשותיהם" [ט"פ שפירא, ... עברי, ורשה 1883]. כלומר הוא לועג לחברים שלו, שמה בעצם פשעם של החברים? שהם לא מסוגלים להביא בפני האורחים דרשה כל כך מתוחכמת כמו שאני.
אנחנו רואים שוב ושוב את כותבי האגרונים משתמשים במילים מאוד מעליבות. המילה אספסוף מופיעה שוב ושוב. "קצתי באספסוף"; "רבה השערוריה בקרב האספסוף"; "רבה החנופה מאת המורים..." הילדים העניים האלה, החלשים האלה, הם אספסוף. הם ילדים מאוד חלשים. הם לא באמת רוצים ללמוד. אנחנו הילדים החזקים צריכים להתחמק מהם, לבדל את עצמנו מהם. אנחנו ילדי עיר קטנה שעברנו לעיר הגדולה כדי לקבל השכלה יותר טובה.
הנה למשל תראו קטע מתוך ספר שנקרא האגרון, כתב אשר חעוועס [ורשה, 1899], והוא אומר בצורה הכי מפורשת את הדברים שכרגע אמרתי: "בין המון הנערים הנמצאים בתה"ת [בתלמוד התורה] יתערבו גם בנים משחיתים, זרע מרעים אשר מטרתם בואם שמה להמנות במספר הנערים השוקדים על דלתי התורה". למה הם באו? למה הבנים המשחיתים, למה הילדים מהרמה הנמוכה, למה הם באו לעיר כביכול ללמוד – "לא למען עשות חיל בלימודים וקנות דעת בתורת ה' ואסוף בינה בחכמה ותושיה, כי אם כל מבטם הוא רק למלא רעבון בטנם ולשבר צמאונם בבתי נדיבי [...]". אסביר את זה בפשטות את הטענה שיש פה. יש הרבה ילדים, כך טוען המחבר, שהגיעו ללמוד בבתי הספר המשכילים מפני שיש שם תמיכה כלכלית. הוא משקף כאן באמת מצוקה כלכלית מאוד גדולה שהייתה בתחום המושב, שגרמה גם לפערים חברתיים מאוד גדולים; להתחרות ממש מתישה; לקנאה; לביטויים מאוד קשים כלפי הילדים היותר חלשים. חלשים לימודית, חלשים כלכלית; וטענה שאפשר למצוא אינטרסים נמוכים מאוד. הילדים האלה באו ללמוד בבתי ספר כי הם שמעו שיש מלגות. וזה נכון. חברת "מרבה השכלה" שהקימו אנשים משכילים שבראשם עמד למשל יל"ג היה חלק מהמארגנים של החברה הזאת, כלומר הם שמעו שיש מלגה בעיר אז הם באים ללמוד. האם באמת הם ראויים לכך? האם הם יודעים ללמוד? לא. אבל הם באים מהסיבה הזאת.
זאת אומרת אם אני רוצה באמת לאסוף את הדברים, ואני אאסוף את זה ואומר כך: ספרות האגרונים, קודם כול רציתי להציף אותה כי אני חושבת שהרבה אנשים וספרנים ואנשים משכילים כיום לא כל כך מכירים אותה. יש הרבה מאוד, עשרות רבות של ספרי אגרונים במאה ה-19, אז קודם כול תדעו שזה קיים.
מה החשיבות של הז'אנר הזה? בכך שהוא מראה לנו תמונה מאוד מגוונת ואני כאן בחרתי רק פן אחד, של הילדים טובים והרעים – אבל הוא מראה לנו תמונה מאוד עשירה של חיי היהודים במזרח אירופה, בעיקר מזרח אירופה, ששם יצאו רוב ספרי האגרונים. אנחנו רואים איך הם למדו שם עברית, כמו שראיתם בהמון פדגוג את המילים הקשות שהם מסבירים, כמו שראיתם בכתב יושר שהוא מראה את העברית מול היידיש. אז זה מראה לנו איך השתדלו ללמד את הילדים עברית.
זה מראה לנו גם על קטעי עלילה כאשר עדיין לא היו ספרים עלילתיים מספיקים, היו מעט מאוד ספרי עלילה ולכן פה אנחנו רואים גם במידה רבה את ההתחלה של הספרות העלילתית עוד לפני שהתגבשה.
מבחינה היסטורית יש לנו כאן אפשרות לראות באמת תחומים רבים מאוד בחיי המשפחה, בחיי החברה, ביחסים עם השלטונות, ביחסים בתוך היהודים לבין עצמם. הרבה מאוד עניינים בינאריים של טוב ורע בגלל המאבקים של אנשי ההשכלה נגד הלא-משכילים. בתוך כל זה הנושא שהראיתי לכם של ילדים טובים וילדים רעים הוא משתלב יפה בעניין הזה כי אנחנו מדברים על מציאות מאוד בינארית. אנחנו מדברים על משכילים שהם חייבים להיות צודקים מול העולם הלא-צודק של הלא-משכילים ולכן הילדים הטובים והרעים פה מהווים איזה אבטיפוס.
בהחלט היו גם ילדים כאלה טובים ורעים כמו שתמיד יש, אבל האבטיפוס הזה של מה עושה הטוב ומה עושה הרע... הוא בעצם השתקפות של הטוב והרע בעיני המשכילים. אסתפק זה.
רננה:
תודה רבה, זה ממש אכזרי להיות שומר הסף ולקטוע, אבל ממש ממש חידשת לנו ולמרות שנראה שחיברת אותנו לספרים שבכלל לא רלוונטיים, הזכרת לנו שילדים הם ילדים ובני נוער הם בני נוער, והצלת את הכבוד הלאומי שלנו בזה שאנחנו לא רק ילדים יהודים ציונים מנומסים וטובים, אלא יש לנו את הכוכבים שלנו; דן וזבדי וברשע – זה גדול לגמרי. אז ממש ממש תודה לך.